יש הרבה דברים שאני לא מצליחה להבין בבדס"מ. אני לא אעלה אותם כאן.
כי אין לי כוח לוויכוחים, לאנשים שלא יודעים לקבל ביקורת או לאנשים שפשוט לא מבינים שהחוויה והפטישים שלהם אינם בהכרח החוויה של כולם.
אבל אני כן מבינה מאיפה מגיעים הצורך בהתמסרות והמשיכה אליה, הן מצד הכנוע והן מצד הדומיננטי.
לפעמים אני נזכרת בתקופה שבה הרגשתי שהאנרגיה הנקבית שלי היא זו שמובילה אותי, ולא האנרגיה הזכרית. אני זוכרת כמה הרגשתי במקומי, כמה הרגשתי מחוברת לעצמי.
היום אני כבר לא יודעת איך להחזיר את האנרגיה הנקבית הזו.
במשך יותר מעשור האנרגיה הזכרית היא זו ששולטת בי. אני יודעת שזו חומה שבניתי לעצמי כדי להגן על עצמי, כדי לשרוד, כדי לא להיפגע.
אבל לפעמים זה כל כך מייאש לחיות בתוך אנרגיה שמרגישה זרה לך, כאילו את כל הזמן פועלת מתוך משהו שהיית חייבת להפוך אליו, ולא מתוך מי שאת באמת.
ואולי זה מה שהכי כואב לי. לא העובדה שהשתניתי, אלא העובדה שאני כבר בקושי זוכרת איך הרגשתי לפני כן.
לפעמים אני מנסה להיזכר באותה אישה שהייתי.
באיך שהיא אהבה, איך שהיא סמכה, איך שהיא ידעה להרפות בלי לחשוב על כל תרחיש אפשרי. איך היא לא הרגישה שהיא חייבת להיות חזקה בכל רגע נתון.
כי עייפתי מלהחזיק הכול לבד.
עייפתי מלהיות זו שתמיד דרוכה, תמיד בשליטה, תמיד מוכנה להגן על עצמה מפני פגיעה שעוד לא קרתה.
יש ימים שבהם אני מרגישה שהחומה שבניתי כבר לא מגינה עליי. היא פשוט כולאת אותי.
ומצד אחד אני אסירת תודה לה. היא שמרה עליי ברגעים שבהם הייתי צריכה אותה. היא עזרה לי לשרוד תקופות שלא חשבתי שאעבור.
אבל מצד שני, היא נשארה גם אחרי שהסערה חלפה.
ועכשיו אני עומדת מול הדלת שהיא עצמה בנתה, ולא יודעת איך לפתוח אותה.
אני לא רוצה להיות חסרת הגנות. אני לא רוצה לחזור להיות תמימה.
אני רק רוצה להרגיש שוב רכה בלי להרגיש חלשה.
לסמוך בלי להרגיש טיפשה.
ולהתמסר בלי להרגיש שאני מאבדת את עצמי.