לפני 3 שבועות. יום שלישי, 6 בינואר 2026 בשעה 20:02
אני כותב bdsm מאד סטרילי.
לא כי זה תמיד ה-bdsm שלי (יש ב-bdsm שלי, גם אימפקט, נוזלים, אגרסיבי-חייתי, מלוכלך ועוד) -
אלא בגלל שבאופן כללי התפיסה שלי היא מאד סטרילית...
אני בטוח שמי שעוקב פה כבר הבין שאני קונטרול-פריק, ומבחינתי חלק משליטה - זו העובדה שהכל צריך להיות אצלי in check, זה אומר סדר וכללים, זה אומר סטנדרטים ופרפקציוניזם וכן, זה אומר גם פדנטיות (סטריליות) שכל דבר במקום, משמעת.
ואמנם בתור איש-טבע, אני יכול לרדת לשטח ולהתעלם מנקיון או חוקים אסתטיים של יחסי גובה רוחב, קווים ישרים וכן-הלאה... אבל הסטריליות תמיד נשארת.
במילואים ובצבא חבריי תמיד התלוננו שלא משנה כמה האימון במדבר טוחן - איכשהו אצלי תמיד נשארת הבלורית, כל שיערה במקום.
זה באופי שלי גם כשאני לא מנסה;
ובאופן כביכול לא-הגיוני, זה גם מה שאני כ"כ אוהב בטבע, כי מי שמביט לעומק בטבע - מזהה את החוקיות, מזהה שכל דבר במקומו המדויק.
האמנות היפנית "סאבי-וואבי", שואבת בדיוק מזה:
היא מביטה בטבע ורואה שאין בו שלמות, הוא לא יכול להחזיק לנצח כמו המונה-ליזה והוא משתנה תדיר;
אבל יש בו חוקיות.
בדיוק כמו בהאיקו
בדיוק כמו בקינבאקו (שיבארי)
אלה לא קווים ישרים שיחזיקו לנצח, אבל יש להם חוקים וכללים משלהם ומי שלא יתיישב עימם לא ישרוד -
Survival of the fittest, זה רק מי שמסוגל להתאים את עצמו, שורד.
מבחינתי זה בדיוק מה שעומד מאחורי השליטה.
זה מעבר predator & prey, זה הגבולות שאנו מציבים בתוך ממלכה פראית של יצרים טבעיים וראשוניים, כדי להיות בשליטה; לנהל אותם במקום שינהלו אותנו.
וזו סטריליות
* והעובדה שמספיק שאני חוזר לכל פוסט שאני כותב ומוסיף/מוריד פסיק בודד, או אפילו רק מזיז אותו מילה וזה משנה את כל הכתוב -
לפני 3 שבועות. יום ראשון, 4 בינואר 2026 בשעה 14:06
הסים של הרי-סארדר והמחוזות סביבו כולם, נחשבים "בסיכון-גבוה" – שחקנים אשר בוחרים לשחק שם לוקחים בחשבון שהם עלולים להילכד, להיחטף ושייקחו אותם בשבי וימכרו אותם כחלק ממשחק-התפקידים של GOR ב-SL.
היום הפנתרות הולכות לחטוף מכה מתחת לחגורה, והכל משודר על-ידי דור ב-STREAMING לעוקבים שלו, הקרב שיחתום את תבוסתן.
שעת-הלילה בסים הגיעה והלוחמים הזאבים קשרו את סוסיהם בתחתית ההר.
לאחר שקיבלו הנחיות אסטרטגיות מריג שצפה במחנה וניתח באופן מפורט – הסדרי שמירה, תנועת דמויות וכמויות, ערנות... הם התגנבו במורד בשתי קבוצות בבגדי הסוואה לבנים...
הקבוצה הראשונה הייתה רק 'חימום', לוחמים עם STAMINA גבוהה במיוחד שהגיעו מצדי ההר, למרחק קרוב מספיק ואז הסתערו בכל הכוח, מרכזים את מאמציהן של הפנתרות בנקודה אחת;
הם רצו והתקיפו בגוש עוצמתי אחד, כמו אגרוף, קוראים-קריאות תיגר והתגרות בצ'ט ומשתמשים במגנים להתגונן ממטח החיצים של הפנתרות, שהקשת היא הנשק המאפיין שלהן.
לקבוצה השנייה – "יחידת עילית" של גיימרים המצטיינים בלחימה, היה תפקיד יותר נקודתי...
רק כאשר הגיעו מההר (תוואי-שטח קשה יותר ולכן שמור פחות) ממש אל תוך המחנה, אז הם בודדו מטרות איכות ללכידה ותקפו פנתרות ספציפיות, דור התמקד על דריה של אסטריד.
ברקע הסטרימינג דור הזרים את שיר "הציד" של להקת - קמלוט", המילים:
One cold winter's night I may follow her voice to the river Leave me for now and forever Leave what you can
Somewhere in time I will find you and haunt you again Like the wind sweeps the earth Somewhere in time when no virtues are left to defend You've fallen deep
נשמעו כאשר הוא איתר את המטרה שלו והיא הבחינה בו בחזרה.
מה שאסטריד לא ידעה ויהיה למפלתה הגדולה, שדור כגיימר רואה ב-GOR יותר ממשחק, הוא רואה בזה דרך-חיים...
בשביל לוחם גוריאני להפסיד בקרב ולהשתעבד זו לא אופציה – הוא יחפש כל יתרון טקטי וישתמש במיטב הטכנולוגיה שה-"הכוהנים-המלכים" מאשרים במירב הערמומיות; דור לא רימה, הוא לא היה צ'יטר, אלא פשוט השתמש בעורמה בטכנולוגיה, בצורה שנחשבת למישחוק טוב בעולם הגיימינג.
לקסדת ה-VR שלו, מלבד חיישנים לפניו, יש גם תכונת מעקב-עיניים של השחקנים מולו, הוא נכנס ל-MOUSELOOK ומול פני האווטאר של אסטריד הופיעה סימן פלוס קטן שמראה לו בדיוק להיכן היא מביטה עם האווטאר שלה בכל עת.
אסטריד שכבר הבינה שנפלה בפח, והיא זו שהביאה את התוקפים הערמומיים לפתחן – חושפת את משפחתה לסכנה קטלנית, זעמה ושילחה חיצים ביריביה על ימין ועל שמאל.
כשהבחינה בריג מגיח מאחוריה במרחק מסוכן עם זאת, תחושותיה נהיו יותר דואליות ואל תוך הכעס התגנבה גם התרגשות שסוף כל סוף פגשה לוחם שראוי גם לזעם שלה, אבל גם להערכתה.
היא כתבה לו בצ'ט הפרטי: "תרגיל יפה, קצת פחדני, אבל יפה; ועכשיו החיצים שלי ימצאו את דרכם אל ליבך!" וחיכתה בקוצר-רוח לתגובתו להתגרות המכוונת.
רגע של מתח ואז עוד כמה... ואז התקבלה בצ'ט שלה התגובה: "בהצלחה".
אסטריד חייכה לעצמה.
בצ'ט הכללי נראו דבריו של ריג: "שהכוהנים-המלכים יכווינו את ידיי, והפנתרות יחושו את נחת זרועי!"
הסטרימינג התמלא בהודעות של צופים אדוקים שחזרו אחרי הברכה הקבועה שלו כמנטרה.
מטר מהיר של חיצים נורה לעבר ריג מקשתה של דריה, אבל הוא תמרן בניהם בזיגזג, רואה בעזרת הקסדה מבעוד-מועד בדיוק לאן היא מכוונת וממקם את דמותו תמיד צעד אחד לפני החץ.
אטסריד שלא הבינה איך הוא כל הזמן מקדים את קשתה המהירה ירתה תוך-כדי נסיגה לאחור כי אם הלוחם השרירי יגיע אליה, זה כנראה יהיה סופה... אבל דור כבר זיהה באיזו נקודה יש עומס בשרת שיגרום לה לאגים קלים ודחק אותה יותר ויותר לשם.
"עכשיו אתם רואים, איך ה-STAMINA שלה מתבזבזת בכמויות..." הוא אמר לצופיו בסטרימינג.
אסטריד שלראשונה בדרכה עם דמותה של דריה במשחק, לא הצליחה להשחיל אפילו חץ אחד בהצלחה התרגזה ושלחה לו בפרטי, "אין מצב שאתה מתחמק ככה! איזה האקר!"
תשובתו לא איחרה לבוא: "שום האקינג, פשוט קוסם בממשק הזה, תשאלי אחר-כך את כל הצופים בסטרימינג שלי". הוא אמנם שמר על תגובה שקולה, כי לא יכל לאכזב את הצופים שלו ו-'לשבור' את הדמות, אבל בתוך הקסדה פניו האדימו מעצבים...
בצ'ט הכללי שלחו לה צופיו הודעות, "את לא מבינה הוא הולך לקרוע אותך!", "תכיני את עצמך להימכר בשוק הבשר הצפוני..."
'סטרימינג אה? חצוף', אסטריד חשבה לעצמה, ותחושה חדשה, פרוורטית, התחילה לראשונה לשטוף את בטנה בפרפרים, כשחשבה על איך הפכה 'קרבן' לקבוצת מציצנים.
"טוב מספיק לשחק עם האוכל, עכשיו אני אראה לה מה זה!" אמר דור לצופיו והפעיל פקודה של ספרינט הודעות עידוד בסטרימינג שלו מלוות אותו ברקע.
אסטריד שראתה שלדריה כמעט נגמרה ה-STAMINA כדי לברוח, החלה להשלים עם כניעתה – היא הספיקה להחליף את הקשת בפגיון הגיבוי, לפני שריג הנחית עליה חבטה אדירה עם הגרזן הכפול שלו והוריד לה כמעט את כל נקודות-הפגיעה.
לאחר-מכן הספיקה לתקוף אותו פעם אחת עם פגיונה, להפתעתו, אפילו מספיקה לפגוע קלות בזרועו ולהוריד לו שני HP, לפני שהנחית עליה את המכה הסופית והוריד אותה ל-0, מכניס את האווטאר שלה למצב DOWN בלי יכולת לעשות טלפורט (TELEPORT).
כל הסטרימינג התמלא באימוג'ים צבעוניים של חגיגה וניצחון.
"דאם אתה חזק!", אסטריד שלחה לו בפרטי, "טוב אני שלך... מה אתה הולך לעשות בי?"
'שלי בהחלט!..' דור חשב לעצמו והזקפה עלתה בין רגליו מבחירת המילים שלה...
בהתחלה תכנן רק למכור אותה בשבט, אבל משחק-התפקידים שלה הדליק אותו ועתה מחשבה נוספת החלה להזדחל במעלה ראשו.
"ניסיון נחמד, אבל אני מקווה שאת משרתת טובה יותר מאשר את נלחמת" דור השיב לה בהקנטה.
אחרי כ-30 טייקים שונים מינימום, שעשיתי בשביל סרטון של 10 דקות סה"כ -
אז רואים את החיסרון של להיות חולה-שליטה פרפקציוניסט.
מצלם, מוחק, מצלם, מוחק...
לידי חברים בקושי העזו לנשום כדי לא לחטוף בראש, וכשהם כבר לקחו צ'אנס לומר משהו כולם אומרים שזה נשמע להם מצוין והם לא מבינים מה לא בסדר שאני כל הזמן מתקן - אבל אצלי כל ניואנס שלא במקום מבטל קליל את כל העבודה;
רק חסר שהייתי מוציא את הקין ומצליף לכף-היד בכל פעם שזה לא יוצא מושלם, כדי שחבריי יחשבו שהשתגעתי סופית :)
יצרים פראיים, לבבות שבורים, ופייטן אחד קסום שירד אל השאול להציל את יקירתו מהמוות
הוא היה בנו של האל אפולו "פטרון המוזות" וקאליופה – בכורת המוזות.
בדומה לאביו הייתה לו חיבה גדולה לנימפות; אביו הפך אותן לסמליו, (כזר-הדפנה שעיטר את ראשו) כאשר לא יכל לקחת עליהן בעלות, והוא אורפיאוס עתיד להפוך את הנימפה בה התאהב כמוזה היחידה של שיריו; שניהם עשו זאת כדי לנצח את המוות, שניהם ניסו לגבור על חוקי הטבע.
כשאורפיאוס לקח את הנימפה אורידיקה לאישה, והם חגגו את נישואיהן בין כל האורחים שבאו לחגוג עימם עבר לו היימן – אל הנישואין, ובידו הלפיד שאמור להאיר את היצר-המיני הקודם ולמסד אותו בתרבות נישואין; אך בניגוד לאור המתבקש שהיה אמור לברך את חתונתם של שני הצעירים, הלפיד הפיץ עשן שגרם לאורחים להיחנק ולהשתעל קלות... זה היה הסימן היחיד, אבל לכולם היה נוח יותר להתעלם ממנו.
בהמשך היום, אורידיקה ירדה אל האחו היפהפה להנות מהפריחה המשכרת יחד עם חברותיה הנימפות... היא לא ידעה שבמקום אחר, רחוק משם, אבל גם-כן באחו מהמם בשיא-יופיו, הגורל זימן משהו מסוכן, לא פחות מסוכן ממה שאורידיקה עצמה עומדת להיתקל בו.
באותו האחו, הסתובב באותו הזמן, אחיו למחצה של אורפיאוס – אל זוטר בשם אריסטאיוס, בן לאפולו ולקירנה שהינה עוד אחת מהנימפות אשר אפולו כפה עליהן את עצמו ולאחר-מכן חטף אותה ללוב והפך אותה למלכה תחת חסותו.
אריסטאיוס היה אמור לייצג את הטבע המבוית, הוא היה אל של חקלאות, היה לוקח את הפרא ומאלף אותו, אך באותו היום היצר שלו בגד בו.
כשהוא הבחין באורידיקה, הוא לא יכל לעצור בעצמו, הוא שלח יד, היא סירבה וניסתה לברוח והוא רדף.
רגליה היחפות פסעו בין הפרחים היפים, אך אותם פרחים הסתירו בניהם סכנה איומה, נחש צפע – מצד אחד סמל לפריון, אך מצד שני סמל לאינסטינקט זוחלי, הבסיסי ביותר וכשהיא פגעה בו בטעות בריצה הוא הכיש את רגלה; היא נפלה ומתה... ומצאה את עצמה בשאול, כצל, בלי יכולת לתקשר, חולפת בין שאר נשמות המתים, לא-מורגשת כמוהן, יופייה הטבעי שגרם לכולם לחשוק בה, איננו עוד.
אורפיאוס לא ידע את נפשו מרוב צער – וכבנו של אביו, הוא לא התכוון להיכנע לחוקי-הטבע.
הוא לקח את הכלים שנתנו לו הוריו, הלירה של האב, קול השירה האלוהי של האם, כולם ידעו ששיריו היו מאלפים את הטבע, כשאורפיאוס שר, עצים נעקרו ממקומם כדי להקשיב לו, חיות-טרף נרגעו מתוקפנותן וקולותיהן של כל המוזות התייצבו מאחוריו, הוא היה התגלמות התרבות שמושלת בטבע.
הוא ירד אל השאול הקודר, הממלכה האפילה של החושך שבמוות.
תחילה הוא פגש בכארון, הבירוקרט הזקן, קר-הלב, האיש בברדס ונושא עששית בעת שהוא מוביל את נשמות-המתים אל תוך השאול בסירתו, בנהר הסטיקס.
"אין לך את מטבע כארון, מקומך לא כאן, אינך מת" כארון סירב להעביר את אורפיאוס, על גלגלי-השיניים של מערכת השאול המשומנת, אין מקום להפרת חוקים קוסמיים.
אבל אז אורפיאוס התחיל לשיר...
קולו חצב בלב הקרח הקפוא של הזקן, ליבו נכמר על האמן המאוהב והוא הסכים ללבסוף להעבירו ללא תשלום.
אך בשערי-הגיהינום ניצב שומר מטיל-מורא ואיום, סרברוס, כלב-השאול המפלצתי בעל שלושת הראשים חשף את שיניו כלפי אורפיאוס המסכן והתכוון לתקוף.
אך בידיו של אורפיאוס היה כלי עוצמתי – האמנות...
האמנות אשר נותנת מזור ליצרים הבסיסיים שאיננו יכולים לתרגל באופן מתורבת, אלימות, תשוקה, אגרסיביות, מיניות.
האמנות שמאלפת את האינסטינקט, את הטבע הפראי, את היסודות שאיננו מסוגלים לתפוס.
האמנות עבדה גם כאן ושירתו המופלאה של אורפיאוס הכניסה את יצור-השאול לשינה עמוקה.
כמו הנחש לפניו, גם סרברוס לא היה 'טוב' או 'רע' יותר מכל אחד אחר, הוא היה חית-פרא שאולפה כדי לשרת מערכת-חוקים קוסמית; אז הוא הגיב להרמוניה המוזיקאלית של ארופיאוס בצורה של חוקתית, בצורה של סדר... אבל בהמשך יתברר שיש כאלה שמצייתים לחוקים אחרים.
כשאורפיאוס פסע מבעד לשערי-השאול בשירתו, אפילו המענים עצרו את עינוייהם, כולם הוקסמו ומלך ומלכת הגיהינום הבינו שמדובר במישהו שמעבר לחוקיות הטבעית של חיים ומוות, לפחות לעת עתה...
כשאורפיאוס עמד בפני האדס, אדון השאול ופרספונה מלכתו, להפתעתם, הוא לא שר על אורידיקה אהובתו... הפעם הוא שר על פרספונה עצמה.
פרספונה ואורידיקה חלקו גורל מאד דומה –
לפני זמן רב, לפרספונה קראו קורה (העלמה), היא הייתה בתולה צעירה שטרם מומשה מיניותה, היא הייתה התגלמות הפריחה וההתחדשות אחראית על נביטת הזרעים באביב, סמל לטבע ברגעיו הפגיעים ביותר.
קורה היא ביתה של דמטר (אלת התבואה והחקלאות), היא התוצר של פוריות האדמה.
קורה חיה חיים מוגנים לחלוטין, בנות-לווייתה היו הנימפות ובחסות אימה המגוננת; חייה הוקדשו לריקוד, שירה וקטיפת פרחים בשדות הפוריים של האחו, חיים נאיביים של חוסר מודעות ליצרים של אלימות ומיניות.
אבל מה שקרה זה שאי-שם בצללים של האולימפוס, בחדרי-חדרים, הרחק מעיני כולם, היכן שהחלטות הרות-גורל מתרחשות, נחתם הסכם שעתידו להשפיע על כל הממלכה שעל-פני האדמה ומתחתיה.
זאוס, כפיצוי וניסיון לרכך את זעמו של אחיו רב-העוצמה האדס שהתלונן שאחיו הבכור (זאוס) נהנה לו בממלכת השמיים ועל-פני האדמה והוא עצמו (האדס) חי בבדידות בחשכת השאול – זאוס הבטיח להאדס את קורה,
ללא ידיעתה של אימה.
יום אחד כשקורה הילכה לה בפריחה המקסימה של האחו, פריחה לא שונה בהרבה מזו שאורידיקה עתידה להלך בה ביום הכלולות הגורלי שלה...
קורה, הבחינה בנרקיס, נרקיס (ששמו הוביל למילה NARCOS) – נודע כפרח שריחו משכר במיוחד (היוונים נטו בין השאר לשתול אותו מעל קברים); משך אותה מיד.
בתמימותה הפשוטה היא לא התגברה על המשיכה והתכופפה לקטוף אותו ומיד תחתיה נפער בור והיא נפלה אל השאול וכך נחטפה לממלכתו של האדס.
ממש כמו נרקיסוס שהתאהב ביופיו שלו ונמשך אחרי בבועתו עד שנפל לאגם, כך בדיוק היא נמשכה אחרי יופי הנרקיס ונפלה אל הגיהינום; וכך הפכה למלכה פרספונה.
בעתיד היא תנסה לעזוב את הכס והאדס יפתה אותה עם פרי הפריון החושני וייתן לה לאכול גרגירי-רימון... היא תענה, אבל תאכל רק חלק, ומי שאוכל משהו בשאול, לא יכול לצאת ממנו יותר, זה למה היא עולה מעל פני-האדמה רק לחצי שנה וכך נוצרו העונות – כי אימה דמטר גזרה חורף וחוסר פוריות על העולם, כל פעם שביתה נאלצת להיות בתוך השאול.
כשפרספונה שמעה את שירו המרגש של אורפיאוס, קרה משהו שמעולם לא קרה בשאול, היא הזילה דמעה...
לבסוף המילים הצליחו אפילו לרכך מעט את האדס עצמו "הרי גם אתה מכיר את ההרגשה של אהבה אדירה" אורפיאוס אמר לו והאדס אכן אהב את פרספונה בדרכו ובניגוד לרוב האלים היה בעל נאמן בסך-הכל.
השניים הסכימו להחזיר לתת לאורפיאוס לקחת חזרה את אהובתו, אבל כמו לכל דבר בעולם-המתים, גם לזה היו חוקים – הוא ילך והיא מאחוריו ואסור לו בשום-אופן להביט לאחור עד ששניהם יצאו מהשאול. אורפיאוס כמובן הסכים, הוא היה גם מחליף את חייו בחייה אם היה צריך.
אז אורפיאוס הלך ואהבתו היקרה אורידיקה התהלכה כמו צל שקט מאחוריו...
הם כבר כמעט היו בחוץ,
כשאורפיאוס לא הצליח לעמוד בזה יותר...
לא ידוע אם מחוסר אמון בהבטחה של אלי-השאול, מתשוקה עזה לראות כבר שוב את אהובתו, או בגלל שזהו הגורל ומי שמת נותר מת, אבל בסוף היצר ניצח והוא הסתובב...
היא שלחה את ידה אליו, אבל זה היה מאוחר מדי – השאול משך אותה חזרה, המילים היחידות שהוא שמע אותה אומרת לפני שנבלעה בחשכה קליל, היו מילות-השלמה עם גורלה והחוקיות הקוסמית: "היה שלום."
לאורפיאוס נשבר הלב, הוא הפך שבר-כלי, היה מסתובב, מתנזר מנשים והנאות-החיים והנציח את אורידיקה בשיריו.
סופו היה מר...
יום אחד הוא פגש במנאדות (פירוש: "המשתגעות") – כוהנות דיוניסוס, נשים פראיות שהסירו מעצמן כל עול, הן חיו תוך-כדי שירותו של דיוניסוס באקסטזה, מחפשות את האקסטזה הזו בכל מקום.
הן היו כאוס, התגלמותם של יצרים פראיים חסרי שליטה, לבושות עורות וחוגגות באורגיות סודיות כפולחן לאל שלהן.
הן הגיעו עם מטה הקיסוס – כמו הלפיד מעלה העשן שחנק את האורחים בחתונה, הקיסוס חונק כל צמח שהוא מטפס עליו... אבל אורפיאוס שנשבע לא להיות עם אף אישה מאז אורידיקה, סירב להצעותיהן המגונות והן זעמו.
הוא ניסה להרגיע אותן עם שירתו, אך הן תופפו בקולי-קולות והרעישו, מחרישות כל צליל אחר ובתוך האקסטזה שלהן, הן שיסעו את אורפיאוס קרעו אותו לגזרים וזרקו את ראשו למי-נהר ההברוס, יחד עם הנבל שלו.
הן היו היצר הגולמי וההפכפך שהסדר וההרמוניה המוזיקאלית שלו לא יכלו להשתיק.
אך גם הן לא השתיקו אותו וגם כשהנהר נשא את ראשו – הוא המשיך לשיר את שיריי אורודיקה שלו... האמנות מנציחה את המוות.
לבסוף ראשו נסחף לים-האגאי ומשם לחופי האי לסבוס שם התושבים אספו את הראש וקברו במערה קדושה ועל-פי האמונה המקום הפך למקום-נבואה של אורקל שבו ראשו המשיך להתנבא.
***
לסיפורם של אורפיאוס ואורודיקה, משמעות עמוקה –
הוא מדבר על הניסיון של האדם ה-'תרבותי', לקחת בעלות על היופי החי והחושני של הטבע בעזרת תרבות, ציוויליזציה ואמנות, אך היצירה היא תמיד קרבן של היצר.
האדם מנסה להנציח מה שהוא לא יכול להחזיק, את היופי האראי והמשתנה של הטבע, יצר החיים ולנצח בכך את המוות והסופיות של כל הדברים.
אבל בשביל להנציח את העולם הטבעי שלנו והיופי שלו, אנחנו בעצם צריכים להמית אותו...
אנחנו עושים ממנו זר, או יוצרים ממנו תמונה, כולאים חיים בכלוב דומם.
ובסוף מה שקורה זה שבמקום שנצליח לאלף את היופי הטבעי והפראי, היצרים הטבעיים שלנו לא מאולפים מספיק בשביל זה – אנחנו מחפשים לבעול ולקחת בעלות, לצרוך, במקום לתת לדברים להתקיים בטבעיות ובלי התערבותנו... במקום יצירות-אמנות חושניות, אנו רואים יצירות שמגרות את היצרים שלנו, במקום להנות האותנטיות הטבעית שעושה את הדברים מסביב כל-כך יפים, אנו מנסים לעצור את ההשתנות שלהם, להקפיא אותם בזמן.
לא פעם נהוג לפרס את היצירה המיתולוגית (בעיקר סיפורים כמו שסיפרתי כאן) כניסיון של הגבר ה-"לוגי, המחפש לכבוש וליצור סדר בכאוס", לאלף את הטבע ה-"רגשי, הפראי וההפכפך" של האישה; זהו סיפור של תרבות מובנית מול כוחות טבע קדמונים.
כשאני חושב על הסיפור הזה, אני ישר נזרק לסיפור תמונתו של דוריאן גריי, שהוא סוג של נרקיסוס מודרני, הניסיון הזה לנצח את הטבע ולנצח על הטבע, ללכוד רגע אחד של אלמוות.
ולמה בחרתי לכתוב את הפוסט הזה פה דווקא בתחילת השנה-האזרחית החדשה (שמתם-לב למילה "אזרחית" כן?)
האמת היא שאני רוצה להתמקד במסר אחד שמאד נוגע לדעתי למחוזותינו.
בסוף אורפיאוס מאבד את אהבתו, כי הוא מביט אחורה – אחד המסרים החשובים שיש לקחת מזה זה שאסור לנו להסתכל על העבר, כי זה תמיד יהרוס את העתיד של מה שהצלחנו במאמץ רב לבנות, בעיקר ביחסים בינאישיים.
הניסיון "לכלוא" אהבה, כמו ביצירה (צילום, פוסט בבלוג), ימית אותה ויותיר לנו רק זיכרון
ומצד שני, אנחנו בעידן האנטי-אייג'ינג, אולי בסוף, נצליח לנצח את הסוף... השאלה אם יהיה סוף טוב לאגדה הזאתי
I sing you a song of love About my fair Eurydice
Who last night in the world above Took my hand and married me
Eternal love we both professed We danced until she fell upon A serpent lying in its nest And all at once my love was gone
I know our mortal lives are brief And that I should be grateful To the gods in spite of all my grief But love has brought me here to you
To ask what no sane man would dare And beg you to her soul restore So she may leave and we may share A lifetime or an hour more
* "שירו של אורפיאוס"
שיר מאלף מהסדרה המעולה ברמות אחרות שנתנה לי את ההשראה לכתוב על הסיפור הזה (למרות שהיא לא קשורה בתכנים שלה למה שכתבתי כאן וכמובן משנה את הסיפור המקורי)
חבל שאין עוד הרבה יצירות ויזואליות שיודעות לעשות פנטזיה-אפילה בצורה כל-כך מושלמת, ללא-רבב, פילוסופית ומרגשת; בלי לנסות לרכך את העצב והכאב, בלי ליפות את הסיפור...
דור נסע בטסלה שלו בחזרה מהעבודה במתחם הבורסה ברמת-גן;
ברקע נשמע קולו של אנדרו הוברמן, מדבר על תיכנות עצמי לשיפור ביצועים אישיים בפודקסט של Huberman Lab – זו הפעם השישית שדור מקשיב לתוכנית הזו, הוא חזר בשפתיו בלי קול על כל מילה ומילה כמי שמדקלם את התכנים בעל-פה.
כשהוא קיבל את הקידום הוא לא ציפה להשתעמם כל-כך, מ'איש-שטח' שמנטר ונלחם באיומי סייבר ב-Blue Team של החברה - כל הזמן עירני, כל הזמן בתפקוד גבוהה ואקשן מנטאלי, עכשיו כשנהיה "מנהל-תפעול-אבטחה", השם המפוצץ לא שינה את העובדה שהוא מתעסק בעיקר בדוחות ופוליטיקה ארגונית מייגעת... עם זאת לא היה מוכן לוותר על הכסף והמעמד, זו לא שאלה של זכויות ותנאים, אלא חובת כל גבר לעלות רמה כל הזמן, כך האמין בכל מעודו.
גם יש לו עכשיו אחריות ועובדים להשקיע בהם, הם תלויים בו וצריכים אותו... והוא מוודא שהם יהיו בפיק שלהם נון-סטופ (להתעמר בהם בטיעון ל-'שדרוג אנושי' היה הבונוס היחיד שנהנה ממנו בימים אלה – ולחשוב שפעם עבד לצידם ולא האמינו כשאמר שינהל בסוף את כל המקום הזה).
דור נאנח בשעמום ומיד נזף בעצמו שהוא מרשה לחולשה הזו לערער אותו, אפילו בתוך המודל 3 החדשני שנהג בו, עדיין הרגיש את העיניים השופטות של הסביבה ננעצות בו.
המשפחה בבעיה? חשב לעצמו, איך יכול להיות? משפחה כזו מבוססת... ואז חיוך עלה על שפתיו, ואדרנלין מיד מילא את גופו בתחושה מוכרת ומרגשת...
ראשו ניתר למצב-קרב, שוב תהיה לו הזכות להגן על משפחתו הוותיקה, הוא חי בשביל הדברים האלה!
הוא העביר את הרכב למצב נהיגה ידני מלא וחתך את הנתיב כמו ברברי, מתעלם מהצפירות מאחור. ברברי, אבל מחושב – רואה את הכביש כמו לוח שחמט, מחשב במהירות-שיא כל חיתוך ועקיפה, כל פניה וסיבוב כמו איזה מרגל הוליוודי...
"אל תדאגו אני מגיע" המכשיר תרגם את קולו להודעה, היא נשלחה וישר יצרה שלווה בכאוס, כולם נרגעו שעוד מעט ראש-הבית יגיע לעשות סדר בעניינים, או לפחות ככה האמין... ברקע מתעמעם ודואך צליל קולו של הוברמן; לב הסערה תמיד הכי שקט, ודור אוהב להיות שם במרכז.
המחסום של החניון התת-קרקעי נפתח לקראתו וקיבל את פניו הבייתה, הוא יצא וחיבר את הרכב לעמדת-ההטענה בפעולה אוטומטית, מחשבותיו כלל לא שם, הן כבר בקרב העומד לפניו.
הוא עלה במעלית, מתופף ברגלו בעצבנות, מביט על השעון-החכם ועוקב אחרי המסרים שרצים שם בהיסטריה, הוא עצם עיניים ונשם נשימות ריכוז עמוקות.
אל הפנטהאוז שלו נכנס כרוח-סערה, מתקדם בתנועה מהירה לחדר-השינה, רק את תיק-העבודה הניח במקומו לאט, כאילו מקדש את הרגע.
"סגור תריסים" אמר והבית החכם נענה מיידית, הלואי שזה היה עובד ככה עם בני-אדם... התריסים אטמו את החלונות מפני נוף-העיר העמוסה ובודדו הכל כמו תא-צוללת גרעינית מתקדם.
דור התיישב מול המחשב ולבש את קסדת המציאות-המדומה, בשנייה אחת כבר לא היה בחדר-השינה, אלא בחדר-מלחמה מהשורה הראשונה... עובר ברגע מהעיר המפויחת, מרובעת ואפורה להרי-סארדאר המושלגים והפראיים בעולם GOR.
מולו נפרש הנוף הרחב בהקרנה-וירטואלית (Virtual Theater) ממלא את שדה-הראיה בנוף שרק לוחמים ויקינגים מסגולים לשרוד בו – רק שאצל דור זה לא עניין של הישרדות, זה היה עניין של שליטה טוטאלית ומוחלטת.
כאשר הביט ימינה, חיישני-הפנים שבקסדה שלו זיהו את התנועה, המסך הראשי התעמעם ובמקומו נפתחה ה-Mini Map בגודל מלא – כמו מסך 50 אינצ', מפשיטה את העולם לפרטים קטנים בטווח של כקילומטר וחצי ממנו; וכשהביט שמאלה נפתח לו מסך הדיסקורד ומלבד הערוץ של אבן-הבית שלו (המשפחה) הריצו מסרים גם ערוצי שבט הזאבים אליו שייך ועשרה ערוצי OOC (Out of Character) אחרים שסיפקו מודיעין חוץ-משחקי על מה מתרחש בסימים השונים של GOR ב-Second Life.
בשכבה שקופה על גבי המסך המרכזי מימין למעלה פעל סורק הסקריפטים (Script & Avatar Scanner) מספק לו מידע יקר-ערך על השחקנים האחרים, ובמקביל בשמאל פעלה שכבה של מדדי-השרת, כך שידע בדיוק איפה יש לאגים ומתי השרת נחנק (Time Dilation), כדי להבין מתי ולא כדאי להשתמש בחץ וקשת, או לאן לדחוק את יריביו.
בתחתית המסך פעלה שכבת מכ"ם קולי שעושה ויזואליה לצלילים בקרבתו כך שאין כל סיכוי לקפוץ עליו בהפתעה.
עתה, הוא כבר לא היה דור, הוא היה "ריג", לוחם גוריאני של הרי-הצפון, עם מגן וגרזן-כפול וגוף שכפול בגודלו מגודלו האמיתי של דור...
אבל הוא היה גם מכונת-מלחמה משומנת של מידע ונתונים שעם המיומנות שלו במשחק, הופכת אותו לא ל-'גיימר', אלא לאל-מלחמה.
הוא הפעיל את הקלטת-המסך ויצא בעקבות נערות הפנתר - 'האמזונות' של GOR.
דור אסף חולייה, עוד ארבעה לוחמים השייכים לאבן-הבית "צוק-הזאב" שיכלו להתחבר זריז לערוץ-הקולי של הלוחמי-המשפחה בדיסקורד.
הם דהרו במהירות על סוסיהם, קוראים קריאות אינדיאניות, ומתלוננים שהאווטארים במשחק לא יכולים לרכב בשכיבה על הצד כמו מקצוענים... עד שדור קטע את ההמולה והתחיל להכתיב את הטקטיקה לעימות הקרוב.
הם תכננו להתחבר לדרך בין ההרים שנערות-הפנתר הגיעו ממנה מלכתחילה ולאגף אותן, מותירים להן מעט מאד אפשרויות בריחה ואז הם יוכלו ללכוד ולשבות את כולן, אך כשהגיעו למקום, בשורה מאכזבת סופרה להם על-ידי חברי השיירה שהותקפה –
השורדות הבודדות ברחו כבר דרך היער, כל מבצע ההצלה המרשים שדור תכנן נהרס... הוא שוב נותר מאחור.
דור הביט בכל מערך-המלחמה הדיגיטלי שנפרש מול עיניו, נשך את שפתיו בתסכול, הוא היה כל-כך מרוגז שלא חשב על כלום מלבד לצאת בפול על חברי-השיירה ואוזלת-ידם שאפשרה ל'נערות' חסרות-הרסן להפתיע אותם... כשלפתע חברו הצייד מחוליית-התקיפה דיווח בקולי שהוא מזהה ענף שבור, היכן שאחת הבורחות ירדה אל תוך היער.
ממאה לאפס, הלך-הרוח של דור התהפך, הוא עדיין יכול להציל את המצב! וכולם הולכים לראות את זה בהקלטה.
או אמר לצייד להתלוות אליו למצוד וציוות את שאר חברי החולייה לשיירה, "בכם אני אטפל אחר" אמר לשיירת אבן-הבית שלו, השחקנים מאחורי האווטארים לא ידעו איך להשיב, אז העדיפו לשתוק.
באופן אידיאלי, היה מעדיף לשלוח גם את הצייד איתם, אבל אז היה מחמיץ את ההזדמנות לעשות עימו RP (משחק-תפקידים) תוך-כדי הציד וזה היה נותן פחות פלפל להקלטה של המצוד ודור לא אוהב לאכזב את המעריצים שלו.
כשהביטו בשיירה ומאבטחיה עוזבים, דור הרגיש עצוב, אבל לא הבין למה – זה לא היה בגלל שחבריו למשחק הלכו והתרחקו משם, דור לא הרשה לעצמו להעסיק את עצמו ברגשניות שכזו...
הצייד שאיתו הביט בו, מחכה שיצאו ולא הבין למה ריג (דמותו של דור) עומד במקום כמו תקוע;
רק ברגע בו שבר את הדממה כדי לשאול את דור אם נתקע לו המשחק, דור קלט –
העובדים שלו, ממש לא כמו משפחת אבן-הבית שלו, למרות שאיתם הוא עבד במרחב פיזי, פוגש אותם כל יום במשך שנים, כל אחד היה עסוק במשימות שלו, בבועה הפרטית שלו ובאינטרסים-האישיים... לא היה שם גיבוש ובטח לא קהילה, כמו השחקנים האחרים שהיה נוקשה עימם עכשיו...
לרגע הוא הצטער על מה שאמר להם, אבל הוא מחק את זה במהירות מראשו;
"הראש שלי כמו מחשב, צריך להכניס אליו רק תוכנה בריאה ולא וירוס" הוא לחש שוב ושוב, מילותיו של הוברמן מהדהדות במוחו – מחזירות את הניהול-הרגשי החיוני ותחושת-היציבות.
"מה?" שאל חברו הצייד.
דור השתתק, ואז "בוא נזוז" אמר והם החלו יורדים אל היער.
הם נעו בין העצים לאט ובשקט, כשני זאבים בצעדים מחושבים ערניים לסימנים שהטרף התמים מותירה מאחוריה, מדברים בניהם רק בערוץ הפנימי כך שאי-אפשר לשמוע אותם...
"אני רואה סימני-דם ב'שעה 5', היא עברה פה לא מזמן" האווטאר של הצייד הצביע והם החישו את צעדיהם לנקודה.
כשהגיעו הרדאר ב-Tracking Hud הצביע על כך שהם במרחק של כ - 100 מטר מאווטאר אחר.
"כן, נראה לי שאני מריח את הזיעה שלה, הפנתרה מבוהלת כמו ארנב פחדן", אמר דור ב-RP של ריג והשניים צחקו.
דור הפעיל את אחת מאנימציות הגששות שלו ודמותו כרעה והצמידה אוזן לקרקע בזמן שאמר לצייד "אני אנסה לשמוע ולהאריך באיזה מרחק היא", הוא המשיך ב-RP אותנטי, נכנס לראש של הצייד שנכנס לראש של הטרף שלו.
בצד השני של העולם, במאלמו שבשבדיה אסטריד, השחקנית של נערת-הפנתר – "דריה", ראתה ב-Mini map שיש אווטארים קרובים אליה...
היא לא ידעה בוודאות אם מישהו עוקב אחריה, אבל היא לא יכלה להרשות לעצמה את הסיכון, בעיקר כשהיא ככה פצועה... אם יתפסו אותה, היא כבר לא תהיה אישה חופשית בין חברותיה הפנתרות, היא תלכד וקרוב-לוודאי תמכר כשפחה; בעולם של GOR יש חוקים ברורים בנוגע לזה. נשימותיה התגברו, אדרנלין מרגש של ניצודה הציף את גופה והיא הגבירה את המהירות של הדמות שלה, מרגישה כאילו עיניים בלתי-נראות ננעצות בגבה וצופות עליה.
"היא הגבירה מהירות, אני אנסה לראות אותה" אמר דור וטיפס על עץ גבוהה ליד, סורק את חופת היער, מתאר להקלטה את מחשבותיו –
הוא לא יכול היה לראות עדיין את דמותה מתחת לצמרות, אבל הוא הכיר את היער לפרטי-פרטים והחליט להיכנס לראש של הניצודה שלו...
בפעם האחרונה שהייתה מספיק קרובה כדי שהמכ"ם יקלוט אותה, היא בדיוק הייתה ליד אחת המערות – הוא תיאר לעצמו שהיא עצרה שם כדי לחבוש את פצעיה ולעצור את הדימום;
אחרי חבישה כזו ובזכות העובדה שהיא החלה להזדרז, הוא הבין שהיא תנסה להגיע הכי מהר למחנה שלה ולכן תיקח את המסלול הכי ישיר וקצר דרך היער; ומצד שני, אמנם הוא לא יודע היכן המחנה, אבל הוא יודע מאיזו דרך נערות-הפנתר תקפו את השיירה ולכן יש לו מושג כללי באיזה עמק גדול הן התיישבו, היכן שההרים נותנים תחושת הגנה לנערות הפגיעות – אז הוא ידע שהיא תצטרך לעשות סיבוב כלשהו בדרך... סיבוב + העמק שהוא חושב עליו, הוא היה בטוח שהיא תהיה חייב לעבור בקרחת-היער והסתובב לתצפת דרך ה-Mouselook על הנקודה, הוא לא הולך לתת לה לחמוק ממנו.
אסטריד קיללה בצ'ט הכללי של הסים – "שיט, יש לי עוד סיבוב לעשות", מותירה זאת כהודעה סתומה למי שלא יבין, מפלרטטת עם הסכנה, היא הרגישה את החום המתפשט בגופה כשחשבה לעצמה שאולי הפעם, זו תהיה הפעם הראשונה שתיתפס, הפעם, היא תהפוך לקאג'ירה (שפחה גוריאנית), היא לא ראתה יותר את הנקודות במיני-מפה והתלהבה מהרעיון שאולי לשם-שינוי היא נתקלה פה ביריב שקול; היא לא ידעה שהיא רק נתנה לדור את האישור שהוא היה צריך...
הוא התמקד במבט לייזר מגובה העץ, כמו עוף-דורס שאורב לטרף שהולך ליפול במלכודת של אזור-הריגה (טוואי שטח נחות) והתעלם לחלוטין מהציד ששאל אותו מלמטה אם הוא מצליח לראות משהו.
"עוד רגע את נופלת לידיים שלי" אמר בצ'ט-הפנימי, רק הצייד שאיתו שמע והקלטת-המסך; הוא הרגיש כמו צלף, עמדת-העליונות שלו נותנת לו שליטה עוד מעט היא תהיה חסרת-אונים ברשת שלו והוא יעשה בה כרצונו, חיוך חושף-שיניים עלה על שפתיו בתוך הקסדה.
אסטריד מיהרה כל-כך אל המחנה שלה, בדיוק כפי שדור ציפה ורק כשהיא יצאה מבין העלים אל קרחת-היער, פתאום היא הרגישה חשופה ופגיעה במיוחד, למרות הבגדים המסווים שלה בצבעי ההרים של הסים, חשה עירומה מתמיד... מן תחושה מעוררת כאילו מציצים עליה והיא רק נותנת לאיזה זר שואו טוב והיא צדקה;
היא ניסתה למהר אפילו יותר, אבל זה היה מאוחר-מדי, דור ננעל עליה ותייג את הדמות שלה – עכשיו הוא יראה את החץ שלה במיני-מפה וגם מבעד לענפי-העצים, היא לא יכולה לברוח ממנו, אבל מה שהיא לא ידעה זה שהוא לא מתכוון לתפוס אותה שם, אלא יש לו תוכניות אחרות בשבילה....
"היא שלי! תייגתי אותה, בוא נזוז" הוא אמר לשותפו הצייד וירד בדילוגים מהעץ, קופץ כל פעם שלב מטה-מטה.
"גאוני!" השיב הצייד ושניהם הגבירו מהירות.
"נשמור על מרחק קבוע, אני לא רוצה שהיא תשמע אותנו" הוא אמר ב-RP בעודם מתקדמים, מתייחס לטווח ה-100 מטר של רדאר המיני-מפה.
"אבל אם לא נצמצם מרחק, איך נתפוס אותה?" שאל הצייד בעודם נעים.
"אני לא רוצה לתפוס אותה עכשיו, יש לי תוכניות אחרות, אנחנו הולכים על הפרס הגדול!" השיב דור מבלי להסתיר את הציפייה הנלהבת בקולו.
"הפרס הגדול?" הצייד חזר אחרי דור בשאלה.
"אהא" דור אישר וחייך מהמחשבה שהתחכום שלו הולך להפתיע את הצייד; מבחינתו הוא לא היה בכלל דור, הוא היה לגמרי ריג הלוחם הצפוני, המנהיג של אבן-הבית של צוק-הזאב, בתור דור הוא לא היה מסוגל כלל לחשוב על הרעיון שעלה לו בראש... דור חי בעולם שמנכ"לים מחויטים לא מבינים בכלל כשהוא מזכיר את הספר "אומנות המלחמה", ספר חובה לכל גבר ששואף להתקדם לאנשהו בחיים –
אבל ריג ב-GOR, הוא לוחם מיומן, מנהיג נערץ! אם רק היה מצליח לגשר על הקונטרסט הזה, הניצחון הקטן שהוא הרגיש כאילו כבר זכה בו, היה יכול להיות מתוק הרבה יותר... אבל לא ככה המציאות מחוץ לקסדת ה-VR פועלת.
דור הוביל את הדרך, הוא עקב אחרי החץ, עכשיו התחושה של אסטריד שצופים בה הייתה מדויקת לחלוטין, אבל היא לא הבינה איך אין כל סימן ברדאר, יכול להיות שהטורף חסר-הפנים וויתר?
ככל שהתקרבה למחנה, היא נעשתה שאננה, ניסתה להתגרות בצ'ט הכללי בציידים האנונימיים, "TOO LATE, פספסת אותי", "ציפיתי ממך ליותר..." – היא שבה וחזרה אל חברותיה, נערות-הפנתר האמיצות שנלחמות על החופש שלהן בעולם קשוח ופטריארכי כמו GOR, היא תחושת רווחה, מהולה באכזבה... עוד שחקן שיכולותיו לא שקולות לה, שוב מחשבות על תחושת בעלות, להיות שייכת שלא באו על סיפוקן...
מבחינת אסטריד כל אישה שמגיעה ל-GOR רוצה להיות של מישהו, מחפשת להשתחרר מהכוח שהיא נלחמת עליו, פעמים רבות בקרבות שגובים מחיר; אבל היא לא תמסור את המושכות לכל אחד, GOR יכול להראות לי מי ראוי ומי לא והיא עדיין לא מצאה מישהו חזק דיו שתסכים להיכנע לו בביטחון.
בעת שדריה חלקה את חוויותיה ומהרהוריה עם אחיותיה הפנתרות, אף אחת מהשחקניות לא הייתה מודעת לכך שבינתיים ריג והצייד עלו בהתגנבות להר שהמחנה חוסה בצילו ותיצפתו על הכל מלמעלה...
דור כל הזמן הזה, ממש לא הסתפק רק בלצוד ולחטוף את דריה... הוא השתמש בה כדי שתוביל אותו למחנה הגדול של כל הפנתרות, כדי לדעת איפה הן נמצאות ולקחת את כולן ביחד, היא תהיה המפלה האפית של אחיותיה והשבר הזה רק יכין את השפחות המיועדות יותר ביעילות למכירה-הפומבית בשבט. "שח," נשמע קולו בהקלטת-המסך.
הוא החליט לנצל את שעת-הדמדומים בסים, השעה בה תמיד לוקח לעיניים להתרגל למעבר מהאור לחושך ושלח את הציד שלו לארגן קבוצה גדולה של לוחמים מהשבט ולהביא אותם לכאן –
אני לא אוהב שקוראים לי דאדי – אין לי בדיחות של "אבא פגום" ולא זקן של "אבא גנוב",
כינויים כמו אבא ודומיו, מוסיפים לי שנים לחיים ושיערות-לבנות לראש ותוקעים אותי בסטינג של "גבעת חלפון אינה עונה" עם בולה-בולה איפה את? לא.. לא סקסי.
אז מה זה כן DDLG בשבילי?
בשבילי זה את, לבושה מכף-רגל ועד ראש בפיג'מה צמרית ורודה עם ראש שפנפנה ואוזניים שמוטות, ורק בתחת יש חור מזמין שחושף את הפלחים העגלגלים המתוקים שלך.
מתחת לכובע השפנפן מבצבצות שתי צמות ולחיים ורדרדות עם נצנצים, בידיך הקטנות המקושטות בציורי-ציפורניים צבעוניים, את אוחזת בדובי פרוותי כאילו חייך תלויים בו.
אחרי שהראית לי את הריקוד שהכנת בשבילי היום 'אחרי הגן', את מספרת לי סודות-אינטימיים של ילדה שגילתה "תחושות מוזרות בפושפוש וזה היה ממש נעים"...
אבל את ילדה, אז אני כועס, משכיב אותך על הברכיים שלי, "טוסיק גבוה" ומפליק לך, עד שהוא שמציץ אלי מהחור בפיג'מה לב חטוב ואדמדם להפליא והיית ילדה אמיצה ולא נתת לדובי לפול כדי שלא יכאב לו כמו שכואב לך עכשיו.
אבל עכשיו, לי יש "את התחושות האלה שהרגשת היום, כי הגוף הקטן שלך שהתחכך באיבר שלי בהגזמה, מתפתל מהספאנקים, גירה אותי מאד.
אז אני מוציא אותו מהמכנסיים, משחק איתו קצת מול פנייך, את פוזלת כשאת מנסה לעקוב אחריו ובגלל שהבטחתי שזו סוכריה טעימה במיוחד, את מנסה 'לחטוף ליקוק' אבל אני לא נותן לך.
את עוצרת, משחקת בצמה ומתלוננת לדובי שאני לא נותן לך את ה"מציצה המתוקה" שאת רוצה...
ואחרי הדיון החשוב שלך עם הדובי, את לוחצת לו על האף ולפני שאת מספיקה לעשות עוד משהו, אני דוחף את הזין שלי עמוק בגרון שלך.
השפתיים הנעימות שלך עוטפות את האיבר שלי ואת מסתבכת עם עצמך בקלאמזיות ילדותית וחמודה כשאת מחפשת מה לעשות עם היד הפנויה שלך שכל פעם את מעלה כדי להיעזר בה במציצה, אבל אני לא נותן לך.
אני תופס חזק בצמות שלך ומזיין לך את הגרון עמוק-עמוק, דמעות מורחות את האיפור הורדרד המתקתק והרוק שלך נוזל על הדובי, מלכלך את תמימותו בנוזלי-תאווה, מחלל אותו בתשוקה אלימה; ותמימות היא כמו מראה – כשהיא נסדקת, לעולם לא נוכל להביט בה ולראות את אותה ההשתקפות שלמה...
את מצליחה לעצור את הפמפום הפראי שמחליק עמוק יותר ויותר על לשונך, רק כדי לומר לי שאם לא תעשי פיפי, אז יברח לך ואני ישר מחזיר את הזין לפה החם שלך ואומר "תני לו לברוח" כוך את עושה... במכנסיים, מסמיקה כמו ילדה מבוישת ועינייך נפתחות בבהלה כשזה במטפטף משרוולי-רגלייך לרצפה, אבל לי לא אכפת מהשלולית הרטובה הקטנה, אולי אעניש את הילדה החצופה שוב אחר-כך, כרגע אני מתמסר לעונג של פיך הרטוב שמכסה את איברי בצורה מושלמת והרמוניה של שירי-ילדות – צלילי החנק והמציצה לגיל הרך. את ספוגה בנוזלייך, מושפלת אבל מגורה במיוחד (מטבעם השניים האלה הולכים יחדיו) ראשך ספוג מחשבות-זימה שובבות ובין רגלייך חמימות מחרמנת כמעט מייבשת את הטפטוף.
לחייך הדמועות נפוחות מהחדירות שלי בצורה מקסימה והאף של נפגש עם המפשעה שלי שאת מרחרחת כמו שפנפנה – כאילו זו הפעם הראשונה בה נפגשת בריח שלי.
כשהתנועות שלי בגרונך נעשות יותר מהירות ואגרסיביות את יודעת שאני קרוב ואוי ואבוי לילדה הקטנה אם היא תנסה לעצור אותי עכשיו, את מרפה את השרירים והגרון כמו בובת ברבי עם קוקיות, נותנת לי לדפוק אותו חזק ועמוק בפנים, נכנעת לחלוטין למעשה-הסדום שאני עושה בפיך, מנסה ככל יכולתך להוציא את הלשון אל בין רגליי ולגלגל את העיניים כי את יודעת שאני אוהב אותך כמו דמות-אנימה מצחיקה שעושה הבעות גרוטסקיות רק כדי להראות לי כמה סיפוק יש לך מלהיות חור לריקון הביצים שלי (את מתה על איך שאני מחפיץ אותך, גם כשאת 'קטנה' מדי כדי להודות בזה)
ואז אני מתפרק בתוכך, הנוזל הסמיך מתפרץ ופולש לעומק הגרון, את ובלעת מה שאת מצליחה, מרגישה את האיבר שלי פועם בעוצמה על הלשון שלך ובין השפתיים... ואז אני מוציא אותו ולרגע יש לך שביב תקווה שתוכלי לירוק, אבל אז אני לוקח את המוצץ הורוד שלך ותוקע אותו בפיך, פוסל ומבטל כל מחשבת רווחה, את ומרוקנת את שאריות הזרע במורד גרונך.
אני נושק למצחך וטופחה על ראשך קלות, חיוך ילדי ותמים שעומד בסטירה מוחלטת לפנייך ההרוסות עולה בפיך מתחת למוצץ – את מוציאה אותו לרגע, מנגבת באצבע טיפת שפיך שנותרה על השפתיים ויונקת אותה ממנה במציצת-שפתיים קולנית.
מחשבות על האתגר-האינטרנטי שתכננתי ואיך אני מפיץ אותו. מחשבות על הפעילויות שאני הולך להעביר בכנס במרץ. מחשבות על הרכב החדש שאני רוצה לקנות. ומחשבות על להכיר מישהי בכלוב...
כל מחשבה היא רק עוד לופ שפותח לופ חדש אחריו.
האתגר יהיה מדליק, אבל צריך להגיע לכמות אנשים מסויימת... הפעילויות לכנס, יהיו חדשניות ואני ממש מדמה בראשי איך כל שלב ושלב יראה... הרכב, זה עולם שלם של התלבטויות - יותר מדי אפשרויות יש בעולם שלנו, זו מלכודת דבש מתוקה-מרה... ולהכיר מישהי בכלוב... זה סיפור. פעם היה הרבה יותר קל להכיר באתרים כאלה, היום כולן/ם נופלים במלכודת-הדבש של כמות האפשרויות, רק שיחסים עם מישהי זה לא יחסים עם מכונית, הסיכון והתגמול שניהם הרבה יותר גבוהים ועמוקים, זה עקרון הכאב וההנאה על רגל אחת.
ולמה להכיר פה כשיש בחוץ עולם שלם פראי שעוד לא נחקר של... אפשרויות.
וכל המחשבות האלה מתבלגנות זו עם זו, מתחרות על תשומת-הלב והיחס שלי.
במקום לישון, אני מתהפך מצד לצד, כל פעם רעיון אחר עולה, אני מתחקה אחריו, כאילו הוא משאיר לי חוט שאני כל-פעם אוסף את אורכו יותר ויותר כשאני חושב שאני מגיע לסוף, מגיע קשר וחוט אחר, ומחשבה אחרת...
ומחר יש לי נסיעה ארוכה (הנה עוד מחשבה) ואני צריך פאקין כוח בשבילה, אבל למחשבות לא אכפת, הן בשלהן - כמו שאומרים בזן, עננים שממלאים את הראש ומסתירים את כל השאר, גם את הלב.
אולי אשתה איזה כוס יין-אדום כבד כזה שיוריד את העננים האלה ויתן לי לישון, היום חבר קפץ והשאיר, אולי היתה לו תחושה שזה בדיוק מה שאצטרך (הנה עוד מחשבה)
בגלל שחלקכן אמרו לי שהפרופיל שלי קצת קצר, למרות שזו הפעם הראשונה שכתבתי על עצמי כל-כך הרבה מאז הצהרת-ההון האחרונה שהגשתי למס-הכנסה;
החלטתי לכתוב שו"ת של דברים נבחרים ששאלתן אותי, לרווחת הציבור כולו.
האם אתה כאן רק כדי לכתוב או מחפש יותר מזה?
מה שאני מחפש זה – אבל אשמח להכיר אותך יותר מקרוב כדי לענות על זה, ואם זה ילך טוב, אז אפילו מקרוב יותר
למה אתה לא כותב גיל בפרופיל?
כי זה לא הגיל, זה התרגיל – והתשובה הזו יכולה לתת לך מושג כללי בן כמה אני
האם אתה רק כותב פנטזיות, או שיש לך ניסיון בדברים האלה?
כן.
נו מה כן?
נכון "התרגיל" מהתשובה הקודמת שלי? זה הניסיון שלי
התשובה הקודמת שענית "כן" – או אחת לפניה? 😊
אל תהיי מציקה
האם אתה סדיסט?
חס וחלילה. אני רק חושב שהחברה שלנו מורכבת מגופי-כוח תרבותיים, המשתמשים בכאב כדי לשלוט בנו באמצעות הנאות-זולות ולא מספקות ולעודד בנו התמכרות לבינוני המינימאלי שהם מוכנים לתת לנו, כי הנאה לא מייצרת התרגשות באותה אינטנסיביות שכאב מייצר וכך הם מכבים אותנו ומכהים את חושינו כדי שלא נעלה על הבריקדות ונזכיר להם שכאב יכול להיות גם מנטאלי נטו.
אה.. איבדת אותי כבר?
טוב, אז התשובה הקצרה היא – לא; אלא אם כאב הראש שעשיתי לך עכשיו אומר אחרת.
אתה מתחבר לשליטה וירטואלית?
בערך כמו שאני מתחבר לאקט של להזמין פיצה
האם מה שאתה כותב בבלוג אמיתי?
אמיתי כמו תוכניות ריאליטי
במה אתה עובד?
"השאלה הזו נועדה לברר אם יש לי כסף?"
"אולי.."
"אוקי, אז אני עובד במקצוע מונפץ שאת לא מכירה"
"ובכל זאת?"
"Wilderness Therapy"
"בחיים לא שמעתי על זה!"
"..."
מה אתה אוהב לעשות?
אם אני אגיד לך שאני אוהב לעשות אותך, זה יספיק?
הפוסט האחרון שלך ממש דיגדג לי בין הרגליים...
ולי ממש מדגדג לשאול אם מחכה פה איזו שאלה – אבל ככה יותר טוב
* אני אולי נשמע "מתלונן" – אבל זה פשוט שנולדתי עם תסמונת סרקזם נפוצה; מי שדיברתי איתן עד כה היו כולן בחורות מיוחדות ובנות-שיחה נעימות ואני פה בדיוק בשביל ההיכרויות האלה
אזהרת טריגר: הסיפור הבא יכול להיות קשוח לחלק מהקוראים...
היא הייתה הבחורה המושלמת – שיער שטני ארוך, עיניים חתוליות כחולות, שפתיים עסיסיות, גוף נהדר! חזה גדול, ישבן קטן, בטן שטוחה, אצבעות דקות ולא ארוכות מדי, מתוקות.
קולה שלה היה בין ילדי וחמוד לעמוק וחושני.
במסגרת השליטה-מרחוק, החלטנו שנעשה איזה סייבר משימות סקסי.
הכל הלך מושלם!
כשאמרתי לה להתפשט, היא לא היססה
כשאמרתי לה לכתוב דברים שרציתי על הגוף שלה (בעיקר הציצי שלה הפך לקנבאס נהדר) – בידיים מיומנות היא אפילו לא התקשתה עם ביצוע כתב-הראי כדי לשלוח לי את התמונות.
התקשורת במשחקים האנאלים עם הפלאג-יהלום עברה חלק והייתה מרגשת – נתתי לה כל מני משימות מעניינות שעל-אף האתגרים הפיזיים והרתיעה המוגדרת שלה מחוסר-ניקיון (שגם עזרה לה כי היא צחצחה את עצמה לפני הסשן, אך גם איתגרה מבחינה מנטלית), היא עדיין התגברה כמו גיבורה.
אבל אז הגיעו האטבים...
אמרתי לה ללכת להביא 3 אטבים ולשים על שתי הפטמות הזקורות השוות שלה ואחד על הדגדגן; בהתחלה היא חששה מהכאב, אבל אחרי קצת תרגולי נשימה ודמיון-מודרך קטן היא בסוף שמה את האטבים והמשכנו במשחק.
אבל אז ביקשתי ממנה לבצע איתם דברים מסוימים – בהתחלה תנוחות מאתגרות שכאבו, אז היא ביקשה להוריד, אבל היות וכל הרעיון היה ללמוד למתוח גבולות (אחרת כבר היינו מתרגלים מחוץ לווירטואלי) אז לא אישרתי לה ויאמר לזכותה שצייתה
אחר-כך אמרתי לה לשחק עם עצמה, תוך-כדי שימת דגש על הדגדגן המאוטב... זה היה ממש קשה לה וכאב והיא ביקשה להוריד אותו רק למשך האוננות, אבל עדיין לא הסכמתי
בפעם השלישית, כשאמרתי לה לקפוץ במקום כמה וכמה פעמים ולראות שהאטבים לא נופלים, היא שוב ביקשה להוריד אותם אחר-כך אז החלטתי להגיד לה שאני אוסר עליה לבקש יותר, עד שאני אגיד שהתנסינו בזה מספיק וכך היה, היא הפסיקה לבקש לחלוטין...
המשחק נעשה חלק, בלי הפרעות ולגמרי איבדתי תחושת-זמן.
כעבור לפחות שעה, עדיין שיחקנו והאטבים עדיין על איבריה, אח"כ נתתי לה לעשות תרגילי יוגה מורכבים ותנוחות-שפחה עם האטבים והיא ביצעה בלי להתלונן כלל.
גם אחרי ששלחתי אותה לצלם לי אותה מבצעת מטלות בית שונות עם האטבים, היא לא אמרה דבר וכשהבטתי על איבריה התפוסים באטב – לא היה כל שוני או סימן של מצוקה, אפילו לא אדימות או נפיחות, ממש כלום, אז משכנו לשחק.
אבל את האמת אני אגיד לכם, כשכבר לו שמעתי ממנה אף תלונה, זה נעשה איפשהו קצת פחות מאתגר וכנראה גם משעמם, אז מחקתי אותה – את החברה הווירטואלית שיצרתי.
אז כן, אם הייתם חדים מספיק להבחין שדבר בסיפור הזה לא התרחש מעולם, יש מצב שכבר הבנתם את נושא הפוסט, לא זה לא שליטה מרחוק (בזה נעסוק בצורה יצירתית מכיוון אחר בחלק הבאה של סדרת הפוסטים הזו) – אלא שהפעם מדובר בתופעה הזו של חברות-וירטואליות AI Girlfriends ומה מקומה במחוזות השליטה.
וגם כאן אדבר על המקום של הסכמה – אבל בצורה יותר מעמיקה מבחינה BDSM"ית.
והשאלה היא, אם אין באמת מי שיכולה לא להסכים, האם זו עדיין שליטה? או פשוט פנטזיה ודינמיקה סטרילית של כוח?
לחברה-וירטואלית, אין רצון חופשי, אז אין כל אתגר של לנסות "להכניע" או "לכבוש" אותה בדרך זו או אחרת;
אין לה גם גבול פנימי אמיתי נכון? אז אין כל צורך של להתמודד עם גבולות, לשחק איתם, להתגבר עליהם או עניין של לקיחת אחריות והחזקת מרחב משחק עם אתגרים וסיכונים אמיתיים שעושים את כל ההבדל;
ולבסוף, גם אין לה נקודת 'שבירה' שהיא לא סימולציה – אין סאבספייס, אין שחרור-שליטה אמיתי, אין קליימקס.
המצב הזה מעלה מלא שאלות על המהות של כל עניין השליטה, כאשר באחד הקצוות שהן הולכות אליהן הן יתנקזו לכך ש:
הדום עלול לשאול את עצמו – אם אין לי צורך להיות אחראי, לספק ביטחון, לדעת להחזיק רגשות-מורכבים, לנהל סיכונים בצורה בריאה, איפה אני יכול להרגיש את התחושה האמיתית של הראוי?
מה המשמעות של "כתר" השולט אם אין פה כל עומק שאני צריך להתמודד עימו בהצלחה?
ומצד שני, הסאבית תשאל – אם אין פה מקום של כניעה? של מישהו שהצליח לגרום לי למסור את עצמי, האם זו באמת התמסרות?
בסוף בשליטה אמיתית וניתן בקלות גם להוריד את זה לזוגיות ונילית, מתרחשים הדברים הבאים;
כל צד יכול תמיד לומר "לא"
קיים מתח אמיתי של האם אני רוצה להתמסר או לא והמתח הזה הוא חלק מהמעלית-הרגשית שבונה את הקשר
ויש את גם את המקום של מה ההשפעה שאתה מצליח לייצר על הצד השני – אחריות אמיתית שיוצרת את המרחב שבו אנשים מרגישים בטוחים זה עם זו ויכולים באמת להתקרב אחד לשני.
AI, לעומת זאת, מציע:
ציות מידי, עקבי, נטול מחיר.
כשהציות הוא מידי ועקבי אין אתגרים להתגבר עליהם יחד וכשאין אתגרים אמיתיים, אין מחיר אמיתי – כשאין מחיר אמיתי, אין באמת מקום לפתח רגש או אפילו התרגשות (במידה ואנחנו רוצים נגיד שליטה/יחסים רק לסטוצים או פורקן-פיזי).
כדי אפילו להעמיק את הדילמה הבדסמ"ית אחזור ואתן אזכור לפוסט הקודם ונביט רגע על נושא ה-CNC.
ב-CNC, יש תמיד מי שיכול לעצור/להציב גבולות, יש גוף אמיתי שצריך לדעת לשמור עליו ונותן לנו ריגוש פיזי שמתעצם מעצם זה שיש בסוף ביטחון ב-"חוסר הביטחון" המדומה הזה; ויש גם סיכון ונקודות שבירה מנטליות/רגשיות בתנאי-מעבדה מפוקחים, אשר מגבירות את עוצמת ואפקט החוויה.
עם AI אתה לא חוצה ואפילו לא מותח את הגבול –
אתה מוחק את הגבול כליל.
ואז מלבד ההשלכות המוסריות שבהחלט עלולות להיות לזה – ישנן גם ההשלכות של פחיתות החוויה כולה שהופכת איפשהו לאנמית.
אפשר עוד להעמיק בזה מלא, עם שאלות כמו האם שליטה איכותית בסוף באה לבחון אותנו? להראות לנו שאנו מסוגלים להתמודד עם הדברים שבאפילה... או האם השליטה צריכה להתמקד יותר באחר ובחוויה שאתה נותן לו, או דווקא בעצמך ובניסיון האישי שלך להשיג MASTERY שהוא לא רק כינוי... ועוד ועוד.
אבל אני חושב שאסיים את זה בדילמה פתוחה:
אולי הנושא הכאוב באמת בשביל אנשים שבוחרים באורח-חיים של קינק ו-BDSM, זה לאו-דווקא הדילמה הקבועה שאפליקציות של חברות-וירטואליות פוגעות באינטימיות-אנושית אותנטית,
אולי אותן אפליקציות פשוט חושפות תופעה שמאפיינת את תרבות האינסטנט ומראות כמה בימנו, אנו מעדיפים יחסי-שליטה שלא דורשים אומץ...
ואולי בת-זוג AI, היא גם משל על כולנו שגולשים כאן – ישות שסגורה בכלוב, אין לה ברירה, היא רק יכולה לצפות על הדברים מבין הסורגים (או מסכי-המחשב והטלפון)
בעידן שלנו הדיון סביב דיפ-פייק פורנוגרפי גואה והוא סובב בעיקר סביב שני מצבים - האם ישנה הסכמה (של הפנים המעורבות בדיפ-פייק) או אין, אבל אותי מעניין לדבר פה על ההסכמה הזו ממקום קצת שונה שבסצינה ה-bdsm"ית נעשה משמעותי במיוחד.
נתחיל משתי הנחות-יסוד חשובות:
* כל יצירת תוכן מיני גם אם פייק שמעורבים בו ילדים - גם אם לא אמיתיים, הוא לא חוקי בעליל לשמחתנו, אפילו במדינת ישראל היכן שהטכנולוגיה ההייטקיסטית מקדימה הרבה יותר את החקיקה.
* כל יצירת תוכן מיני גם אם פייק, אשר משפיל אדם אמיתי או לא קיבל הסכמה מלפחות אחד הצדדים המעורבים בפייק - גם הוא, גם בארץ, עבירה חמורה שצפויה עליה ענישה בהתאם; במקרה הזה, אפילו יכולה להיות יותר חמורה מפרסום תוכן מיני אמיתי ללא הסכמת כל הצדדים כי מתווספות פה עוד עבירות רבות, כגון הטעיית-הציבור ועוד הרבה.
לשתי האנקדוטות הנ"ל ישנה כבר חקיקה וטוב שכך;
אבל אני חושב שמעניין לחשוב פה על מקרה הרבה יותר אפור, שלגמרי כולל את הסכמת המעורבים.
לרבים ב-bdsm (ולדעתי גם בצדק, אבל זה כבר לדיון אבולוציוני-פסיכולוגי ולא טכנולוגי-מוסרי) ישנן פנטזיות של CNC - consensual non consent, כגון פנטזיית חטיפה או אונס.
אז מה יקרה - אם פתאום קם אדם עם פנטזיה וללא פרטנרית ומחליט שהוא מייצר דיפ-פייק שלו עושה את זממו בדמות וירטואלית שנראית אמיתית לכל הדיעות;
הוא עושה את זה בשביל לנסות לחיות באופן ויזואלי את הפנטזיה שלו, ובשביל לחוות את זה בצורה אפילו יותר עוצמתית, הוא מפרסם את הסרטון/תמונה בקהילה כמו למשל "הכלוב" כאן, מה אז?
מבחינה חוקית יבשה, כל עוד אין קרבן, האדם הזה לא עבר אף עבירה (ושוב אני מזכיר שזה מצב היפותטי לחלוטין - לא ראיתי כאן או באף קהילה אחרת של הלייפסטייל מקרה כזה באמת מתרחש) -
אז מבחינת החוק, הוא בגדול מכוסה.
אבל מה מבחינת המוסר?
אם היה מדובר בסיפור כתוב, זה היה מבחינתנו no-brainer, כל האתר הזה מלא בסיפורים כתובים של CNC וכל מי שכאן חי עם זה בשלום, גם אם זו לא פנטזיה שמדברת אליו, אחרת הוא לא היה כאן.
אבל פה נכנס עניין המדיום -
מה היה קורה אם זה לא היה סיפור? אם פתאום היינו רואים סרטון דיפ-פייק שמבחינה חוקית הוא לגיטימי של אדם שכופה את עצמו על מישהו אחר וירטואלי לחלוטין; בין אם זה ברור מהסרטון שזה cnc ובין אם לא... המראות בהחלט יכולים לפגוע באנשים; ומעבר לזה, יש מצב שהם גם יתרמו לנירמול של התנהגות פוגענית באמת, שהיא כבר מחוץ לפנטזיה, כי בויזואלי זה פשוט נראה הרבה יותר אמיתי.
במצב כזה, אנחנו מוצאים את עצמנו בעניין טריקי -
כביכול לא נעשתה שום עבירה על החוק (למרות שבמקרים מסויימים זה כן יכול להתדרדר לזה -
אם הוכיחו למשל הסתה או הטרדה-מינית מעצם הצגת המראות הללו בפומבי, אבל במקרה ולא) אז החוק, כיום לא ממש מכסה את המצב, אבל המדיום עצמו עדיין יכול להיות מאד פוגעני, בטח עם הדיפ-פייק דולף נאמר לקהילות שאין להן מודעות ממשית של cnc.
אז מה עושים? האם כקהילה, מאפשרים לאדם לחיות את הפנטזיה שלו בצורה כזו חיה, לגמרי חוקית, על-אף שיכולה להותיר אפקט מזיק?
או שלא?
כרגע אני עוד רק שואל שאלות ומהרהר בנושא (אם כי יש לי כבר כיוון די ברור לגישה שלי לדילמה הזו), אבל מוזמנים לחשוב איתי ואם יש לכם תובנות מעניינות, לזרוק בתגובות
