הושבתי אותך מול המראה, עירומה ופגיעה
ואמרתי לך להביט בעצמך באמת...
מה את רואה?
זה לא שדרשתי תשובה,
השאלה הזו איננה בשבילי...
היא בשבילך והעננה הקטנה, של מחשבה
שאת צריכה להסיר מראשך
*פינג* את מקבלת הודעה:
"ידיים על השדיים"
את מרגישה כאילו אני צופה בך
אני לא
ידייך תופסות בשדייך
את מביטה בהשתקפותך...
את לא נראית כמו, שאת זוכרת את עצמך
אף-אחד מאיתנו לא
ליבך דופק חזק יותר בחזך
האם זה בגלל השקט?
או בגלל שאת נרגשת?..
או חוששת
*פינג* קוטע את חוט המחשבה
את באה לענות ואז מתלבטת...
האם מותר לך להוריד יד מהשד?..
שקט...
בסוף את בודקת;
"תשחקי עם הציצי,
תלמדי,
את תוויו, את מרקמיו, ואל תציצי"
במה אל תציצי?
את שואלת במוחך
כשאת משחקת עם עצמך
כמו שאמרתי
את נוגעת, חשה את מרקמייך...
משחקת עם פטמותייך...
מועכת בין אצבעותייך...
את נאנחת
את מתביישת
בחיים לא ראית את עצמך ככה
מתפשטת
*פינג* עוד הודעה
להציץ?
את מתלבטת...
אבל לא עוצרת...
גם ככה,
את כבר נבוכה
*פינג* *פינג* *פינג*
כמו פינג-פונג...
מה לעשות עכשיו? את שואלת
עינייך על גופך החשוף במראה
את מרימה את הטלפון,
מסתכלת
הודעה ראשונה:
"תתרכזי רק בלגעת בעצמך, בכולך"
את מורידה יד אחת
לאט... לאט...
במורד גופך...
ורואה את ההודעות, הבאות
"אל"
"תסתכלי"
"אחורה"
את מניחה את הטלפון, שוכחת מהעבר...
בבבואה ברקע צללית מתחילה
להגיח
למה הוא מכריח, אותי?
להתרכז ככה בעצמי?
את שואלת, והצללית הולכת וגודלת...
את עושה כל מאמץ להביט רק בעצמך
גם ככה זה קשה
להיפגש באמת, עימך
ככה בהווה.
אבל גם מגרה... את משחקת
עם גופך
ידך בין רגלייך מלטפת
טובלת בנוזלייך
ממשמשת...
רגל מגיחה מאחורייך, במראה
את גונחת ומראה לעצמך
איך את באמת מתרכזת
את גאה
והרטיבות בין הרגליים גואה
דמות שחורה יוצאת מהדלת, בבבואה
גופך מתחיל לעלות ולרדת
כל-כולך מגורה
והדמות מתקרבת
אבל את לא רואה,
מממוקדת...
במי שאת עכשיו מול המראה.
זה לא שפעם הבאה שתביטי, תהיי פחות במבוכה...
זה לא שתכירי עדיין את כל תוויך
או את דמותך במראה...
אבל פעם הבאה שתסתכלי,
מה שבטוח לא תשכחי...
זה איך תפסתי אותך מאחורה, באמצע הגמירה