דור נסע בטסלה שלו בחזרה מהעבודה במתחם הבורסה ברמת-גן;
ברקע נשמע קולו של אנדרו הוברמן, מדבר על תיכנות עצמי לשיפור ביצועים אישיים בפודקסט של Huberman Lab – זו הפעם השישית שדור מקשיב לתוכנית הזו, הוא חזר בשפתיו בלי קול על כל מילה ומילה כמי שמדקלם את התכנים בעל-פה.
כשהוא קיבל את הקידום הוא לא ציפה להשתעמם כל-כך, מ'איש-שטח' שמנטר ונלחם באיומי סייבר ב-Blue Team של החברה - כל הזמן עירני, כל הזמן בתפקוד גבוהה ואקשן מנטאלי, עכשיו כשנהיה "מנהל-תפעול-אבטחה", השם המפוצץ לא שינה את העובדה שהוא מתעסק בעיקר בדוחות ופוליטיקה ארגונית מייגעת... עם זאת לא היה מוכן לוותר על הכסף והמעמד, זו לא שאלה של זכויות ותנאים, אלא חובת כל גבר לעלות רמה כל הזמן, כך האמין בכל מעודו.
גם יש לו עכשיו אחריות ועובדים להשקיע בהם, הם תלויים בו וצריכים אותו... והוא מוודא שהם יהיו בפיק שלהם נון-סטופ (להתעמר בהם בטיעון ל-'שדרוג אנושי' היה הבונוס היחיד שנהנה ממנו בימים אלה – ולחשוב שפעם עבד לצידם ולא האמינו כשאמר שינהל בסוף את כל המקום הזה).
דור נאנח בשעמום ומיד נזף בעצמו שהוא מרשה לחולשה הזו לערער אותו, אפילו בתוך המודל 3 החדשני שנהג בו, עדיין הרגיש את העיניים השופטות של הסביבה ננעצות בו.
במסך המולטימדיה קפצה לפתע התראה "המשפחה בצרות! אנחנו חייבים עזרה דחוף!"
המשפחה בבעיה? חשב לעצמו, איך יכול להיות? משפחה כזו מבוססת... ואז חיוך עלה על שפתיו, ואדרנלין מיד מילא את גופו בתחושה מוכרת ומרגשת...
ראשו ניתר למצב-קרב, שוב תהיה לו הזכות להגן על משפחתו הוותיקה, הוא חי בשביל הדברים האלה!
הוא העביר את הרכב למצב נהיגה ידני מלא וחתך את הנתיב כמו ברברי, מתעלם מהצפירות מאחור. ברברי, אבל מחושב – רואה את הכביש כמו לוח שחמט, מחשב במהירות-שיא כל חיתוך ועקיפה, כל פניה וסיבוב כמו איזה מרגל הוליוודי...
"אל תדאגו אני מגיע" המכשיר תרגם את קולו להודעה, היא נשלחה וישר יצרה שלווה בכאוס, כולם נרגעו שעוד מעט ראש-הבית יגיע לעשות סדר בעניינים, או לפחות ככה האמין... ברקע מתעמעם ודואך צליל קולו של הוברמן; לב הסערה תמיד הכי שקט, ודור אוהב להיות שם במרכז.
המחסום של החניון התת-קרקעי נפתח לקראתו וקיבל את פניו הבייתה, הוא יצא וחיבר את הרכב לעמדת-ההטענה בפעולה אוטומטית, מחשבותיו כלל לא שם, הן כבר בקרב העומד לפניו.
הוא עלה במעלית, מתופף ברגלו בעצבנות, מביט על השעון-החכם ועוקב אחרי המסרים שרצים שם בהיסטריה, הוא עצם עיניים ונשם נשימות ריכוז עמוקות.
אל הפנטהאוז שלו נכנס כרוח-סערה, מתקדם בתנועה מהירה לחדר-השינה, רק את תיק-העבודה הניח במקומו לאט, כאילו מקדש את הרגע.
"סגור תריסים" אמר והבית החכם נענה מיידית, הלואי שזה היה עובד ככה עם בני-אדם... התריסים אטמו את החלונות מפני נוף-העיר העמוסה ובודדו הכל כמו תא-צוללת גרעינית מתקדם.
דור התיישב מול המחשב ולבש את קסדת המציאות-המדומה, בשנייה אחת כבר לא היה בחדר-השינה, אלא בחדר-מלחמה מהשורה הראשונה... עובר ברגע מהעיר המפויחת, מרובעת ואפורה להרי-סארדאר המושלגים והפראיים בעולם GOR.
מולו נפרש הנוף הרחב בהקרנה-וירטואלית (Virtual Theater) ממלא את שדה-הראיה בנוף שרק לוחמים ויקינגים מסגולים לשרוד בו – רק שאצל דור זה לא עניין של הישרדות, זה היה עניין של שליטה טוטאלית ומוחלטת.
כאשר הביט ימינה, חיישני-הפנים שבקסדה שלו זיהו את התנועה, המסך הראשי התעמעם ובמקומו נפתחה ה-Mini Map בגודל מלא – כמו מסך 50 אינצ', מפשיטה את העולם לפרטים קטנים בטווח של כקילומטר וחצי ממנו; וכשהביט שמאלה נפתח לו מסך הדיסקורד ומלבד הערוץ של אבן-הבית שלו (המשפחה) הריצו מסרים גם ערוצי שבט הזאבים אליו שייך ועשרה ערוצי OOC (Out of Character) אחרים שסיפקו מודיעין חוץ-משחקי על מה מתרחש בסימים השונים של GOR ב-Second Life.
בשכבה שקופה על גבי המסך המרכזי מימין למעלה פעל סורק הסקריפטים (Script & Avatar Scanner) מספק לו מידע יקר-ערך על השחקנים האחרים, ובמקביל בשמאל פעלה שכבה של מדדי-השרת, כך שידע בדיוק איפה יש לאגים ומתי השרת נחנק (Time Dilation), כדי להבין מתי ולא כדאי להשתמש בחץ וקשת, או לאן לדחוק את יריביו.
בתחתית המסך פעלה שכבת מכ"ם קולי שעושה ויזואליה לצלילים בקרבתו כך שאין כל סיכוי לקפוץ עליו בהפתעה.
עתה, הוא כבר לא היה דור, הוא היה "ריג", לוחם גוריאני של הרי-הצפון, עם מגן וגרזן-כפול וגוף שכפול בגודלו מגודלו האמיתי של דור...
אבל הוא היה גם מכונת-מלחמה משומנת של מידע ונתונים שעם המיומנות שלו במשחק, הופכת אותו לא ל-'גיימר', אלא לאל-מלחמה.
הוא הפעיל את הקלטת-המסך ויצא בעקבות נערות הפנתר - 'האמזונות' של GOR.
דור אסף חולייה, עוד ארבעה לוחמים השייכים לאבן-הבית "צוק-הזאב" שיכלו להתחבר זריז לערוץ-הקולי של הלוחמי-המשפחה בדיסקורד.
הם דהרו במהירות על סוסיהם, קוראים קריאות אינדיאניות, ומתלוננים שהאווטארים במשחק לא יכולים לרכב בשכיבה על הצד כמו מקצוענים... עד שדור קטע את ההמולה והתחיל להכתיב את הטקטיקה לעימות הקרוב.
הם תכננו להתחבר לדרך בין ההרים שנערות-הפנתר הגיעו ממנה מלכתחילה ולאגף אותן, מותירים להן מעט מאד אפשרויות בריחה ואז הם יוכלו ללכוד ולשבות את כולן, אך כשהגיעו למקום, בשורה מאכזבת סופרה להם על-ידי חברי השיירה שהותקפה –
השורדות הבודדות ברחו כבר דרך היער, כל מבצע ההצלה המרשים שדור תכנן נהרס... הוא שוב נותר מאחור.
דור הביט בכל מערך-המלחמה הדיגיטלי שנפרש מול עיניו, נשך את שפתיו בתסכול, הוא היה כל-כך מרוגז שלא חשב על כלום מלבד לצאת בפול על חברי-השיירה ואוזלת-ידם שאפשרה ל'נערות' חסרות-הרסן להפתיע אותם... כשלפתע חברו הצייד מחוליית-התקיפה דיווח בקולי שהוא מזהה ענף שבור, היכן שאחת הבורחות ירדה אל תוך היער.
ממאה לאפס, הלך-הרוח של דור התהפך, הוא עדיין יכול להציל את המצב! וכולם הולכים לראות את זה בהקלטה.
או אמר לצייד להתלוות אליו למצוד וציוות את שאר חברי החולייה לשיירה, "בכם אני אטפל אחר" אמר לשיירת אבן-הבית שלו, השחקנים מאחורי האווטארים לא ידעו איך להשיב, אז העדיפו לשתוק.
באופן אידיאלי, היה מעדיף לשלוח גם את הצייד איתם, אבל אז היה מחמיץ את ההזדמנות לעשות עימו RP (משחק-תפקידים) תוך-כדי הציד וזה היה נותן פחות פלפל להקלטה של המצוד ודור לא אוהב לאכזב את המעריצים שלו.
כשהביטו בשיירה ומאבטחיה עוזבים, דור הרגיש עצוב, אבל לא הבין למה – זה לא היה בגלל שחבריו למשחק הלכו והתרחקו משם, דור לא הרשה לעצמו להעסיק את עצמו ברגשניות שכזו...
הצייד שאיתו הביט בו, מחכה שיצאו ולא הבין למה ריג (דמותו של דור) עומד במקום כמו תקוע;
רק ברגע בו שבר את הדממה כדי לשאול את דור אם נתקע לו המשחק, דור קלט –
העובדים שלו, ממש לא כמו משפחת אבן-הבית שלו, למרות שאיתם הוא עבד במרחב פיזי, פוגש אותם כל יום במשך שנים, כל אחד היה עסוק במשימות שלו, בבועה הפרטית שלו ובאינטרסים-האישיים... לא היה שם גיבוש ובטח לא קהילה, כמו השחקנים האחרים שהיה נוקשה עימם עכשיו...
לרגע הוא הצטער על מה שאמר להם, אבל הוא מחק את זה במהירות מראשו;
"הראש שלי כמו מחשב, צריך להכניס אליו רק תוכנה בריאה ולא וירוס" הוא לחש שוב ושוב, מילותיו של הוברמן מהדהדות במוחו – מחזירות את הניהול-הרגשי החיוני ותחושת-היציבות.
"מה?" שאל חברו הצייד.
דור השתתק, ואז "בוא נזוז" אמר והם החלו יורדים אל היער.
הם נעו בין העצים לאט ובשקט, כשני זאבים בצעדים מחושבים ערניים לסימנים שהטרף התמים מותירה מאחוריה, מדברים בניהם רק בערוץ הפנימי כך שאי-אפשר לשמוע אותם...
"אני רואה סימני-דם ב'שעה 5', היא עברה פה לא מזמן" האווטאר של הצייד הצביע והם החישו את צעדיהם לנקודה.
כשהגיעו הרדאר ב-Tracking Hud הצביע על כך שהם במרחק של כ - 100 מטר מאווטאר אחר.
"כן, נראה לי שאני מריח את הזיעה שלה, הפנתרה מבוהלת כמו ארנב פחדן", אמר דור ב-RP של ריג והשניים צחקו.
דור הפעיל את אחת מאנימציות הגששות שלו ודמותו כרעה והצמידה אוזן לקרקע בזמן שאמר לצייד "אני אנסה לשמוע ולהאריך באיזה מרחק היא", הוא המשיך ב-RP אותנטי, נכנס לראש של הצייד שנכנס לראש של הטרף שלו.
בצד השני של העולם, במאלמו שבשבדיה אסטריד, השחקנית של נערת-הפנתר – "דריה", ראתה ב-Mini map שיש אווטארים קרובים אליה...
היא לא ידעה בוודאות אם מישהו עוקב אחריה, אבל היא לא יכלה להרשות לעצמה את הסיכון, בעיקר כשהיא ככה פצועה... אם יתפסו אותה, היא כבר לא תהיה אישה חופשית בין חברותיה הפנתרות, היא תלכד וקרוב-לוודאי תמכר כשפחה; בעולם של GOR יש חוקים ברורים בנוגע לזה. נשימותיה התגברו, אדרנלין מרגש של ניצודה הציף את גופה והיא הגבירה את המהירות של הדמות שלה, מרגישה כאילו עיניים בלתי-נראות ננעצות בגבה וצופות עליה.
"היא הגבירה מהירות, אני אנסה לראות אותה" אמר דור וטיפס על עץ גבוהה ליד, סורק את חופת היער, מתאר להקלטה את מחשבותיו –
הוא לא יכול היה לראות עדיין את דמותה מתחת לצמרות, אבל הוא הכיר את היער לפרטי-פרטים והחליט להיכנס לראש של הניצודה שלו...
בפעם האחרונה שהייתה מספיק קרובה כדי שהמכ"ם יקלוט אותה, היא בדיוק הייתה ליד אחת המערות – הוא תיאר לעצמו שהיא עצרה שם כדי לחבוש את פצעיה ולעצור את הדימום;
אחרי חבישה כזו ובזכות העובדה שהיא החלה להזדרז, הוא הבין שהיא תנסה להגיע הכי מהר למחנה שלה ולכן תיקח את המסלול הכי ישיר וקצר דרך היער; ומצד שני, אמנם הוא לא יודע היכן המחנה, אבל הוא יודע מאיזו דרך נערות-הפנתר תקפו את השיירה ולכן יש לו מושג כללי באיזה עמק גדול הן התיישבו, היכן שההרים נותנים תחושת הגנה לנערות הפגיעות – אז הוא ידע שהיא תצטרך לעשות סיבוב כלשהו בדרך... סיבוב + העמק שהוא חושב עליו, הוא היה בטוח שהיא תהיה חייב לעבור בקרחת-היער והסתובב לתצפת דרך ה-Mouselook על הנקודה, הוא לא הולך לתת לה לחמוק ממנו.
אסטריד קיללה בצ'ט הכללי של הסים – "שיט, יש לי עוד סיבוב לעשות", מותירה זאת כהודעה סתומה למי שלא יבין, מפלרטטת עם הסכנה, היא הרגישה את החום המתפשט בגופה כשחשבה לעצמה שאולי הפעם, זו תהיה הפעם הראשונה שתיתפס, הפעם, היא תהפוך לקאג'ירה (שפחה גוריאנית), היא לא ראתה יותר את הנקודות במיני-מפה והתלהבה מהרעיון שאולי לשם-שינוי היא נתקלה פה ביריב שקול; היא לא ידעה שהיא רק נתנה לדור את האישור שהוא היה צריך...
הוא התמקד במבט לייזר מגובה העץ, כמו עוף-דורס שאורב לטרף שהולך ליפול במלכודת של אזור-הריגה (טוואי שטח נחות) והתעלם לחלוטין מהציד ששאל אותו מלמטה אם הוא מצליח לראות משהו.
"עוד רגע את נופלת לידיים שלי" אמר בצ'ט-הפנימי, רק הצייד שאיתו שמע והקלטת-המסך; הוא הרגיש כמו צלף, עמדת-העליונות שלו נותנת לו שליטה עוד מעט היא תהיה חסרת-אונים ברשת שלו והוא יעשה בה כרצונו, חיוך חושף-שיניים עלה על שפתיו בתוך הקסדה.
אסטריד מיהרה כל-כך אל המחנה שלה, בדיוק כפי שדור ציפה ורק כשהיא יצאה מבין העלים אל קרחת-היער, פתאום היא הרגישה חשופה ופגיעה במיוחד, למרות הבגדים המסווים שלה בצבעי ההרים של הסים, חשה עירומה מתמיד... מן תחושה מעוררת כאילו מציצים עליה והיא רק נותנת לאיזה זר שואו טוב והיא צדקה;
היא ניסתה למהר אפילו יותר, אבל זה היה מאוחר-מדי, דור ננעל עליה ותייג את הדמות שלה – עכשיו הוא יראה את החץ שלה במיני-מפה וגם מבעד לענפי-העצים, היא לא יכולה לברוח ממנו, אבל מה שהיא לא ידעה זה שהוא לא מתכוון לתפוס אותה שם, אלא יש לו תוכניות אחרות בשבילה....
"היא שלי! תייגתי אותה, בוא נזוז" הוא אמר לשותפו הצייד וירד בדילוגים מהעץ, קופץ כל פעם שלב מטה-מטה.
"גאוני!" השיב הצייד ושניהם הגבירו מהירות.
"נשמור על מרחק קבוע, אני לא רוצה שהיא תשמע אותנו" הוא אמר ב-RP בעודם מתקדמים, מתייחס לטווח ה-100 מטר של רדאר המיני-מפה.
"אבל אם לא נצמצם מרחק, איך נתפוס אותה?" שאל הצייד בעודם נעים.
"אני לא רוצה לתפוס אותה עכשיו, יש לי תוכניות אחרות, אנחנו הולכים על הפרס הגדול!" השיב דור מבלי להסתיר את הציפייה הנלהבת בקולו.
"הפרס הגדול?" הצייד חזר אחרי דור בשאלה.
"אהא" דור אישר וחייך מהמחשבה שהתחכום שלו הולך להפתיע את הצייד; מבחינתו הוא לא היה בכלל דור, הוא היה לגמרי ריג הלוחם הצפוני, המנהיג של אבן-הבית של צוק-הזאב, בתור דור הוא לא היה מסוגל כלל לחשוב על הרעיון שעלה לו בראש... דור חי בעולם שמנכ"לים מחויטים לא מבינים בכלל כשהוא מזכיר את הספר "אומנות המלחמה", ספר חובה לכל גבר ששואף להתקדם לאנשהו בחיים –
אבל ריג ב-GOR, הוא לוחם מיומן, מנהיג נערץ! אם רק היה מצליח לגשר על הקונטרסט הזה, הניצחון הקטן שהוא הרגיש כאילו כבר זכה בו, היה יכול להיות מתוק הרבה יותר... אבל לא ככה המציאות מחוץ לקסדת ה-VR פועלת.
דור הוביל את הדרך, הוא עקב אחרי החץ, עכשיו התחושה של אסטריד שצופים בה הייתה מדויקת לחלוטין, אבל היא לא הבינה איך אין כל סימן ברדאר, יכול להיות שהטורף חסר-הפנים וויתר?
ככל שהתקרבה למחנה, היא נעשתה שאננה, ניסתה להתגרות בצ'ט הכללי בציידים האנונימיים, "TOO LATE, פספסת אותי", "ציפיתי ממך ליותר..." – היא שבה וחזרה אל חברותיה, נערות-הפנתר האמיצות שנלחמות על החופש שלהן בעולם קשוח ופטריארכי כמו GOR, היא תחושת רווחה, מהולה באכזבה... עוד שחקן שיכולותיו לא שקולות לה, שוב מחשבות על תחושת בעלות, להיות שייכת שלא באו על סיפוקן...
מבחינת אסטריד כל אישה שמגיעה ל-GOR רוצה להיות של מישהו, מחפשת להשתחרר מהכוח שהיא נלחמת עליו, פעמים רבות בקרבות שגובים מחיר; אבל היא לא תמסור את המושכות לכל אחד, GOR יכול להראות לי מי ראוי ומי לא והיא עדיין לא מצאה מישהו חזק דיו שתסכים להיכנע לו בביטחון.
בעת שדריה חלקה את חוויותיה ומהרהוריה עם אחיותיה הפנתרות, אף אחת מהשחקניות לא הייתה מודעת לכך שבינתיים ריג והצייד עלו בהתגנבות להר שהמחנה חוסה בצילו ותיצפתו על הכל מלמעלה...
דור כל הזמן הזה, ממש לא הסתפק רק בלצוד ולחטוף את דריה... הוא השתמש בה כדי שתוביל אותו למחנה הגדול של כל הפנתרות, כדי לדעת איפה הן נמצאות ולקחת את כולן ביחד, היא תהיה המפלה האפית של אחיותיה והשבר הזה רק יכין את השפחות המיועדות יותר ביעילות למכירה-הפומבית בשבט. "שח," נשמע קולו בהקלטת-המסך.
הוא החליט לנצל את שעת-הדמדומים בסים, השעה בה תמיד לוקח לעיניים להתרגל למעבר מהאור לחושך ושלח את הציד שלו לארגן קבוצה גדולה של לוחמים מהשבט ולהביא אותם לכאן –
הזאבים יפשטו על הפנתרות הלילה!
המשך יבוא...