כמה שאני נהנת מסבל פיזי של גברים. אבל אומללות, התמסרות ומזוכיזם מנטלי פשוט מזיז אותי בדרכים אחרות. הכי כיף כשזה מגיע יחד, אבל לפעמים משפט קטן יכול לעשות לי כזה טוב בלב.
ספציפית המשפט "זה מרגיש כמו המכונה הזאת בקניונים שתופסת בובות, תחשבי שמישהו בא ותופס לך את הראש עם הצבטות ואי אפשר לחשוב על שום דבר אחר"
משהו בתחושה הזאת פשוט מרגש אותי.
במיוחד שזה הגיע מאותו אחד שאמר לי שהוא מקנא באחרים שאני נושפת לכיוונם.
הייתי אומרת שמחוץ לבדסמ, קנאה אפילו מורידה לי.
אבל במשפט הזה יש כל כך הרבה עולב שזה פשוט מדליק בי משהו שרוצה לסחוט את הבן אדם עד הקצה שלו.
הגבול בין עליבות למתיקות הוא כל כך דק אצלי, שדברים כאלה יכולים לגרום לי לרצות למחוץ בן אדם, ולנפנף אותו בו זמנית.
בקיצור, תמונות של חורים ותנוחות משעשעות זה אולי נחמד אחרי שכבר עניינת אותי מספיק. אבל זה בחיים לא יתקרב להשתפכות הרגשית המזוכיסטית הזאת ולכמה שהיא נוגעת בי