יש לי חולשה וצורך אמיתי להכנס לתוך הנשמה והמוח של אנשים, אפילו כשאני מפרידה את זה מבדסמ אני עדיין מרגישה שהצורך הזה צץ לי באינטרקציות.
וכשאני אומרת להכנס לנשמה למוח של אנשים בתוך המשחק של השליטה הזאת,
הדימוי שתמיד חוזר לי לצורך הזה, זה חדר מעט חשוך ושקט, שרק אני והוא נמצאים בו.
כל כך שקט בחדר הזה שאני שומעת את כל הנשימות שלו וההתפתלויות שלו, כשהוא שוכב במיטה ואני קושרת לו את הידיים אחת לשנייה.
המבט המשולב של כמיהה ופחד מוציא ממני שד בפנטזיה הזאת.
אני מדמיינת איך כמו שדה אני מתחילה להוציא ממנו זכרונות, חלומות, מחשבות ופנטזיות שהוא לא דמיין שישמיע בקול בחיים.
רק בחדר הזה איתי, הוא מתפתל תוך כדי שאני מוציאה את כל החלקים הכי סודיים, חשופים ומביכים שלו.
כשאין לו לאן לברוח ואני מרחפת עליו כמו שדה אמיתית, מרגישה אותו פועם תחתיי, מנסה לספוג גם קצת ממני בחזרה.
כשסיימתי לשאוב את כל מה שקיים בו, בגוף ובנשמה שלו, אני מחזירה את כל החלקים למקום, רק שהפעם הם ספוגים בי לגמריי
הפנטזיות שלו, התפיסה שלו והמחשבות שלו צבועות בי.
וכל החתיכות שמרכיבות אותו, ספוגות באהבה ובסדיזם שלי.
אולי בעוד הרבה זמן, שהוא ינסה להסתכל פנימה הוא עוד יצליח להרגיש אותי שם.