בימים האחרונים התעוררה בי תחושת צורך לדרוך עליו חזק. זה מרגיש שמספיק שהאצבע שלי רק מונחת עליו באופן היפותטי והפתטיות שלו מתחילה לנזול ממנו.
הקול שלו כשהוא מתחנן ונואש מתנגן לפעמים בראש שלי ומעביר בי גלים של צמרמורת. מה יש בנואשות הזאת אליי שמרטיבה אותי ככה?
יש בי כל כך הרבה תשוקה לתחושה הזאת של לסחוט עד הסוף, שלא ישאר כלום, ואז להמשיך לקחת. כמו צעצוע שאני לוחצת עליו כשמתחשק לי, וכל מה שהוא יכול לעשות זה לומר תודה ולהתחנן שאלחץ עוד.
במקרה הזה, התחנונים הם לא רק לעוד השפלה, הפנטזיה הזאת על אהבה של אישה, האהבה שלי, מוציאה ממנו כזאת לוזריות שאני נמסה ממנו בחזרה. זה כמו זרז לסדיזם שלי, וכשאני בנקודה הזאת המוח שלי לא מפסיק לדמיין את כל הדרכים הנוראיות והנעימות שדרכן אני רוצה לגרום לו להרגיש חסר אונים וקטן כל כך מולי.
בחיי שזה כל כך חזק, שאני רוצה לנעול את הזין הקטן שלו בכלובון לנצח, ולהחביא את המפתח עמוק בתוכי. במקום שבו לוזר כמוהו לעולם לא יגיע אליו, אבל רק יוכל לחלום.
בכלובון הזה יש זין שרק חולם להוכיח שהוא גם ראוי וגם לו מגיע, אבל כל מה שהוא יכול זה רק להשפריץ דרך סורגים לצלילי הצחוק וההנאה שלי. ובמקום זין רגיל, שגומר בתוך אישה, הוא צריך לבלוע את כל הבושה והפתטיות שלו בעצמו