באופן כללי אני מרגישה שאני די מעריכה את הדברים היפים בחיים שלי, ואני לא זקוקה לזמנים של מלחמה או קורונה וכאלה כדי להרגיש געגוע למה שטוב.
אבל השיגעון הזה של להיות בבית כל היום, משהו שאני לרוב נהנת ממנו כי מה יותר טוב מהשקט והחתולה שלי, מתחיל לחרפן אותי.
אני רק רוצה ללכת לים ולשמוע את הגלים ולצוף במים, לחבק את המשפחה שלי,ללכת לשוק, אפילו לסוע לעבודה בא לי.
אני שונאת את הכיעור של העולם הזה וכמה מוות ודם נהיו פשוט חסרי כל משמעות, אפילו אני מפתחת קהות רגשית, זו הבנה נוראית.
לפעמים בזמנים כאלה למרות שזה מכבה את החרמנות בשלב מסוים, בדסמ מקבל משמעות עמוקה יותר ממינית ונותנת לי שקט בראש ושמחה בלב
השבוע הביולוג שלי היה כאן וסוף סוף אפשרתי לו לגמור, איך שהוא צחק, צעק ובכה מאושר רגע לפני, עושה לי מצחיק וכיף בלב, הוא באמת כלב טוב ומשעשע מאוד.
שיגמר כבר החרא הזה וגברים יפסיקו לריב אחד עם השני ולגרור אותנו לשטויות שלהם