מאז שהייתי ממש קטנה כל מה שקשור בלראות חוסר אונים היה מזיז בי משהו.
בזמנו זה לא תורגם לחוויה מינית, לא הבנתי מה זה הדבר הזה שמדגדג לי בגוף ובמוח.
כשקצת גדלתי לפעמים הרגשתי אפילו אשמה או גועל שסיטואציות לא מיניות ואפילו עם אנשים שאין לי עניין מיני בהם מעוררים בי את הדגדוג הזה בגלל תחושת החוסר אונים שראיתי.
מה יש בתחושה הזאת, מכל התחושות האנושיות שכל כך מושכת ומטריפה אותי? בכל הגלגולים שעברתי עם בדסמ זה תמיד תמיד חוזר לאותו שורש של החוסר אונים. אפילו להקליד את צמד המילים גורם לי להתרגש
הייתה תקופה ששאלתי את עצמי אם הסיבה שאני כל כך אוהבת את זה בבדסמ זה כי חוסר אונים אמיתי בעולם קורע אותי ממש. הלב שלי גדול ואני אמפתית מאוד וכואב לי עמוק לראות אנשים סובלים וחסרי אונים. אולי המוח שלי מצא דרך להמיר את זה למשהו נעים? אם אני יודעת שאני מעניקה חוסר אונים ויוצרת אושר אולי העולם פחות מכוער. זה קצת עושה לי לדמוע לחשוב על זה ככה, ואולי אני סתם הורמונלית עכשיו, אבל מאוד מאוד הייתי רוצה הלילה להעניק חוסר אונים כזה, כזה שאולי לא הצלחתי להגיע אליו עדיין כמו שאני חולמת, לראות בעיניים מבריקות שמסתכלות עליי, ומתחננות. שאני אפסיק, אמשיך, שאחשוב בשבילך כי המוח לא יכול יותר להבין, שאכיל אותך בתוך הרגע היפיפה הזה של הטירוף והחוסר אונים הזה.
הרגע הזה מרגיש קצת כמו פספוס של מדרגה כשאת יורדת הרבה מדרגות, הכל רץ ונעצר בו זמנית והבטן מרחפת לשנייה ביחד עם הלב והמוח. זה כמו נקודת ביניים בין 2 מצבים שאי אפשר להסביר במילים, רק לראות בעיניים.
ובנקודה הזאת אני מרגישה שהנשמה שלי פורחת, ממש