כשהייתי ביסודי הייתי חולמת בהקיץ שקורים לי כל מיני דברים מוזרים וחריגים רק כדי שאוכל לדמיין איך אנשים שונים בחיים שלי היו נעמדים לצידי, איך הם היו מגיבים והכי חשוב- איך המפגש בין אנשים שונים בחיים שלי היה נראה אם הייתי נזקקת להם. במיוחד אנשים מקצוות שונים מאוד בחיים שלי, שמדברים שפות שונות, בגילאים שונים וכו'.
כשהייתי בשנות ה20 דמיינתי שקורים לי דברים נוראיים וקיצוניים רק כדי שאוכל לדמיין ששתי הבנות זוג שלי באותו זמן, שלא חיבבו אחת את השניה, שמות את הכל בצד רק כדי לאהוב אותי ולהיות בשבילי. שוב דמיינתי ורציתי להרגיש שברגע האמת האהבה כלפיי חזקה יותר מכל אי נוחות, גבול אישי או מורכבות בחיים של מי שאוהבת אותי.
אולי הסיבה שתמיד דמיינתי את הדברים האלה זה בגלל שאני תמיד הייתי הדמות בצד השני, ששמה במרכז את מי שהיא אוהבת ונותנת מהלב שלה, הזמן שלה והמשאבים שלה כדי לדעת שעשיתי את ההכי טוב שלי ושיפרתי מצב של בן אדם שאני אוהבת וזקוק לי?
אם לא הייתי מכירה את עצמי הייתי תוהה אם הסיבה שאני עושה את זה זה מפחד להשאר לבד, כמו להוכיח את עצמי ברגעים קשים כדי "להרוויח" אהבה עמוקה יותר. אבל זו לא התפיסה שלי לגבי האהבה או בדידות, אז אני באמת סקרנית לדעת מה עומד מאחורי זה חוץ מהלב שלי, שאני יודעת שהוא טוב, גדול מאוד ומלא בכוונות טובות.
לפעמים מדברים על אהבה כעל רגש חזק, אבל ככל שאני מתבגרת אני מבינה שהגלים של הרגשות החזקים האלה הם יותר התאהבות.
התאהבות כחוויה של משיכה ורצון חזק להתאחד עם בן אדם, באופן חברי, רומנטי, מיני, משפחתי או כל צורה אחרת של חיבור אנושי.
אהבה היא ממש יותר נדירה מהיכולת לחוש רגשות חזקים, היא באה לידי ביטוי במעשים, מחשבה, כוונה ופעולות. לכל אלה אפשר גם לקרוא מחויבות, ומחויבות יכולה להתקיים גם ללא אהבה, אבל קשה מאוד לדבוק בה כשאין בה את רגש האהבה.
יש לי תחושה שהתרחישים האלה שתיארתי בראש הפוסט מתקיימים בראש של הרבה אנשים סביבי ואני לא מיוחדת בזה.
פעם כתבתי פוסט על תחרות גברים, לדעתי המניע שלו קשור גם במחשבות שתיארתי עכשיו.
ואיזה דבר דפוק זה הורמונים וכל הרגשות שבאים איתם, איך אפשר לתאר את זה לגבר בכלל?