אני בקושי מספיקה לסיים לשאול אותו, ובחצי חיוך מסופק הוא עונה "אני", כאילו זו שאלה רטורית לגמריי. זה נשמע לי כמו שכלב באמת היה עונה "וואף, ברור שאני"
שבוע שעבר ישבתי על הספה של הביולוג שלי אחרי שהוא הכין לי ארוחת בוקר טעימה מדי, ליטפתי אותו המון ולפעמים דווקא הליטופים האלה תוך כדי שהוא עוד לבוש, מחרמנים אותי יותר. אני נמסה מהתחושה של להחזיק אותו ולגעת בו איפה ואיך שאני רוצה כמו גור בידיים שלי. התחושה של מישהו מאבד שליטה מרטיבה אותי מאוד, אבל לראות אותו מתמסר למגע שלי ונרגע בידיים שלי מחרמנת אותי לא פחות.
אמרתי לו להניח ראש על הרגליים שלי ולשכב על הספה, שאוכל ללטף אותו עוד ושיריח מה קורה בין הרגליים שלי כשאני נוגעת בו ככה.
לפני שיצאנו, הסתכלתי עליו מהצד ואמרתי לו "תחייך, אני לגמריי הולכת להביא ביד על הרגע הזה", המבט המופתע והחיוך השמח שלו כשאני אומרת לו דברים כאלה, הלוואי שיכולתי להעביר אותם כאן במילים.
ולא יודעת איך שכחתי, את הדבר היפיפה הזה שיש לי בארון ולא היה לי לאן ללבוש כבר יותר מדי זמן.