כתבתי פה פעם על הפנטזיה החייזרית שלי בה אני מפתה גברים לחללית שלי, ושם אני עורכת בהם ניסויים מצחיקים, כואבים, נעימים ואולי מצליחה אחת ולתמיד להבין מה זה היצור המוזר הזה, משהו בין חיה לבן אדם.
השבוע המחשבות הסדיסטיות שלי ליוו אותי כמעט בכל זמן ומקום, באופן משעשע דווקא עם הביולוג שלי שהוא הנשלט שלי, הקולות האלה כמעט לא צפים.
זה כנראה קשור לעובדה שכבר ציינתי בעבר, אני לא נהנת לקחת בכוח משהו שהצד השני לא משותקק לתת. והוא כזה כלבלב טוב ומתוק, שאני מצליחה להנות מהשליטה וההחפצה בלי סדיזם. זה מאוד כיף להרגיש כמה הלב שלי יכול להתרחב וכמה מורכבות יש בשליטה שלי.
אבל אחזור לעניין הגברים והניסויים, בא לי אקווריום של גברים שבחרתי בקפידה ומחכים לי כל היום שאגיע כדי לשחק בהם, כל אחד יקווה שאבחר לשחק דווקא בו, בזמן שהאחרים חולמים על הפעם הבאה ונותנים לקנאה ולתסכול למלא אותם. אמרו לי פעם שכל הגברים אותו דבר ועובדים באותה צורה, אבל אני מגלה שזה ממש לא נכון. לכל אחד מהגברים במבחנה יש את הכפתורים שלו, חלקם נהנים לגלות לי איפה ללחוץ, חלקם בעצמם לא יודעים ואני זו שמגלה להם.
מאוד הייתי רוצה מישהו להתעלל בו מכל הלב, שהוא יבכה את כל התסכול שלו החוצה בזמן שאני צוחקת, שכל הכפתורים של המוח שלו, הגוף שלו והנשמה שלו יהיו כל כך שלי, שטביעת האצבע שלי תופיע עליהם בכל פעם שהכפתור הזה ילחץ בעתיד.