לא יודעת למה אני יותר מתגעגעת, ללקחת את הזמן במאה נשיקות על הבטן, הגב התחתון והתחת, הירכיים, ולשמוע את הנשימה נעתקת, והתנשפויות של נו כבר
או לטבוע כל כך עמוק שלשעה שעתיים אני פיזית שוכחת שיש עולם שלא קשור במה שקורה בין הרגליים שלה עכשיו.
רגליים מסביב לראש שלי, על הכתפיים שלי, נופלות על המיטה, ידיים מטיילות על המותניים, חזה, תחת שלה. לראות את המבט מתחלף בין מבט כועס, של איך את מביאה אותי למצב כזה של להרגיש נזקקת כל כך, מבט נואש, עיניים מתגלגלות, רעשים לא מאופקים שיוצאים ממקום מאוד עמוק, עמוק לפחות כמו איפה שנמצאות הלשון והאצבעות שלי
אני חושבת על זה כל כך הרבה לאחרונה שהתחלתי להסתכל על נשים שבכלל לא חשבתי שאני יכולה להמשך אליהן, על חצאיות קצרות ושמלות צמודות ומה זה קשור בכלל למה שמחרמן אותי? הסיבה היחידה שאני נותנת לפצצה הזאת להמשיך לתקתק בי היא כי אני בהכרח אסיים עם חיוך דבילי על הפרצוף וצורך לכתוב לה אם הגיעה הביתה ואיך היא ישנה, לספור את הימים עד שאטבע בה שוב ושוב ושוב, והמוח הלסבי שלי יתחיל לדמיין את כל הדברים היפים שנחווה יחד ואיך נזדקן אחת לצד השנייה. ואני בכלל לא רוצה זוגיות, או להזדקן
קיצור, שוב הסתפקתי בים