נכון כמו השאלה הזאת על אומנות, אם היא הדרך להביע ולהעביר משהו, או הערך שלה הוא האומנות בפני עצמה ומה בעצם הופך אומנות לאומנות.
אז לפעמים אני חושבת על הסדיזם שלי, בעיקר בימים שפתאום אני מרגישה את הרעב והצורך הזה, ושואלת את עצמי מאיפה הוא מגיע.
אני לא בת אדם אלימה, בכלל. יש לי לב טוב ברמות, אני מתוקה ונחמדה ומאמינה שאני חיה ומקבלת החלטות ברמה האישית, חברתית ואפילו מקצועית בתקווה שהעולם יהיה יפה יותר או לפחות לדעת שאני עושה את שלי כדי להיות חלק שהוא יפה ביקום הזה.
אין בי טיפת רצון להכאיב לאנשים זרים ולאמלל אותם (למרות שלפעמים גברים הם כאלה מטומטמים שבא לי שתקבלו עונש קולקטיבי של חשמול לביצים כל בוקר, אולי גם המוצלחים יעבדו קשה יותר כדי להלחם בסתומים)
הסדיזם שלי מתעצם רק בנוכחות של אינטימיות וקרבה, ושם אני מרגישה את הדחף הזה לראות את מי שמסקרן אותי סובל למעני, מקריב וסופג את המתנה היפה של הסדיזם שלי, כי ברמה העמוקה בשביל מישהי כמוני זו הדרך שלי להראות אכפתיות. אכפת לי ממך מספיק משמע אני רוצה לתת לך את הזכות לסבול עבורי.
ואולי, ותכלס כנראה- שאני פשוט סוטה ברמות ומחרמן לי את הצורה שגברים יתחננו לרחמים שלי ויבכו בשבילי, גם ככה עדיף לכם להסתכל עליי מלמטה עם מוח נוזל