הדבר שבסוף הכי מחרמן את הלב שלי לחזור אליו, זו המחשבה על להתעלל במישהו בצורה שכל כך מבלבלת את המוח, עד שאני מרגישה צורך ורצון לנחם אותו ולשמור עליו.
יש משהו שבאמת מעביר בי צמרמורת. במחשבה על להחזיק מישהו אומלל על הקצה, ללטף את השיער שלו בעדינות עם כל כך הרבה אהבה תוך כדי שאני עושה לחלקים אחרים בגוף ובמוח שלו דברים נוראיים. בפנים צמודות להזכיר לו שהוא הביא את עצמו למצב הזה, שאני יודעת שזה קשה, שבטח נורא קשה להכיל את זה. להרגיש את הלב שלי יוצא אליו אבל במקביל באמת הנשמה שלי פורחת מאושר והלב שלי מתמלא מלראות את החוסר אונים והטירוף הזה.
אולי כמו הרצון שלי לראות מישהו מחזיק שני קצוות כל כך קיצוניים של התמסרות וחוסר אונים, אני רוצה להוציא את שני הקצוות האלה שקיימים בי מול הבן אדם הנכון.
הכלב החמוד שלי אמנם לא מזוכיסט, אבל עושה דבר מרגש עבורי כדי להגשים את הסדיזם שאני חולמת עליו
האמת שזה די מרגש אותי לחשוב שהוא יהיה חלק בעקיפין להגשמת הסיפוק המיני שלי שלא קשור בו