לפעמים כשאני מצליחה להסתכל מעבר לנטייה של גברים להתייחס לדברים באופן פטישיסטי שמרגיש לי ריק ובאופן אירוני מחפיץ מינית דווקא את השולטת, אני יכולה להנות מהמחשבה על להחזיק בכיס שלי גבר שנלהב לשרת אותי.
לשרת לא כי הוא עבד, אלא כי הוא אדם שלם שאני מכירה ומעריכה מספיק כדי לתת לו את הזכות לראות את הבת אדם השלמה שאני. לדעת שהוא מעריץ אותי לא בגלל שמחרמן אותו להעריץ נשים, בגלל שהוא מכיר את כל הדברים המדהימים שקיימים בי וראוי להעריץ, את העדינות והרגישות שלי לצד הסדיזם והכוח שאני יודעת להפעיל במקומות הנכונים.
שיסתכל עליי מלמטה לא רק כי זה משחק מחרמן, אלא כי המבט שלי עליו מלמעלה זה המבט הכי יפה שזכה לקבל, ולראות את עצמו דרך העיניים האוהבות שלי והצחוק הסדיסטי שלי גורם לו להבין כמה הוא שלם ומוצלח במקום הנכון הזה תחתיי.
כל המחשבות האלה עברו בראש שלי כשמרחתי את עצמי בקרם הגנה בבריכה במקום שיהיה לי אחד כזה בכיס שיעשה את זה ביראת קודש וישאל את עצמו "איך זכיתי?". חברות כזאת שלא באה על חשבון ההיררכיה, וההיררכיה לא באה על חשבון החברות האמיתית.