בני אדם הם יצורים סתגלניים, כשרק עברתי לשכונה שלי בקושי הצלחתי לעלות לתחנת אוטובוס מעל הבית
ואז התחלתי לעשות הליכות וכל פעם הייתי מנסה לעלות עוד קצת ברחוב, מתנשפת ממש
אחרי שנה וחצי אני מגיעה לקצה העלייה כאילו כלום, וכל פעם מוסיפה עוד רחוב, ועוד פניה, ועוד עליה עד שאני מוצאת את עצמי רחוקה מאוד מהבית.
אבל הפוסט הזה הוא לא על הליכות, הוא על המחשבה שלי לאלף גבר ברגעים הכי לא רציונלים שלו
כשהגוף שלו צועק די, והמוח מתקשה להזכר למה מראש הוא שם את עצמו בסיטואציה הזאת
הפנטזיה על post orgasm מרגשת אותי כל פעם מחדש כי היא שמה בצורה פיזית את ההנחה המשותפת שאמורה להיות לנו, אני יודעת מה מגיע לך כי לקחתי את הזמן להכיר את המוח הסוטה שלך, את הלב שלך, הגבולות והחלומות שלך.
אני יודעת, גם ברגע הזה שאתה כבר לא יודע כלום והתגובה הפיזית של הגוף מערערת את מה שהלב שלך יודע שמגיע לי לקחת ממך.
אני יודעת, כי אני מחליטה איך מגיע לך לגמור ומתי זה מסתיים באמת.
אני רוצה שזה יהיה קשה ומייסר ויספגו בשביל החיוך שלי
ברגעים ההכי מבלבלים לתפוס אותך שם, לעצב אותך להסתגל ולתת לי את מה שאני רוצה לקחת.
שאם תבכה או תרעד כי זה מבלבל אני אלטף ואחבק אותך ואומר לך שאני גאה בך, ועמוק בפנים אתה גם תשמח איתי, כי לסבול עבורי זה לא פחות ממתנה.
אבל אני לא יכולה לעשות את זה כל זה עכשיו לאף אחד, אז אני אצא להליכה ואאתגר את עצמי בעוד פנייה ועליה בזמן שאני מדמיינת את זה.