חבלים, נרות וחיות אחרות

עליתי על הבמה הקטנה והעגולה,

כל כך הרבה אנשים ברחבה.

ירדתי על הברכיים ונצמדתי לעמוד,

כל כך הרבה אנשים.

כל כך הרבה עיניים שבוחנות ומסתכלות,

המון מבטים "רעבים".

ואני נהנה מכל מבט שמופנה כלפיי,

מתשומת הלב המסחררת הזו שמכניסה אותי כל כך עמוק לספייס.

אני מרגיש סימן קליל,

הגיע הזמן לרדת לארבע.

מקשיט את הגב, מוריד את הראש ועוצם עיניים.

הגיע הזמן לצלול.

בין גניחות, הצלפות וטפטופי שעווה,

אני פוקח עיניים, מיישר משקפיים,

ועל הדרך- מביט בקהל ומגניב אליך חיוך.