הרהורים. תובנות. מעשיות. בדיות.

פוסט לא מיני;

אני יודע שרוב הפוסטים כאן עוסקים במיניות בתצורות כאלו ואחרות. הפעם אני פשוט חייב לפרוק.

היו שבועות לא קלים לאחרונה.

האקסית שלי. אם ילדיי. הגיעה להחלטה ושיתפה אותי: " אנחנו לא מסתדרים! זו עובדה. אני בכלל לא חושבת שהסידור של משמורת משותפת ( בהנחת עובדה ששיתוף הפעולה ביננו רעוע) מתאימה לי. " 

" אוקי. ומה תרצי לעשות בנידון?" עניתי . 

" אני רוצה שהילדים יהיו אצלי כל זמן!  תראה אותם סופש פעם בשבועיים ויום אחד לכמה שעות אחהצ. זהו. זה טוב יותר עבורם. אתה חסר אחריות. מבולבל. אף פעם לא זמין (ושלל האשמות חסרות קשר למציאות...) ואין אהבה כמו אהבה של אמא . הם צריכים אותי יותר! " 

הלם. שתיקה. 

" לא יקרה" עניתי בביטחון וביקשתי לסיים את השיחה אבל בפנים התכווצתי. נסדקתי. 

" עוד נראה" ירתה. 

בלילה שביתי הקטנה בת ה5 וחצי ביקשה כרגיל שאשיר לה שיר לפני השינה היא אמרה לי שנמאס לה שהבית שלה שבור ...היא הסבירה לי כי אמא ואבא לא חיים יחד. 

פה כבר לא הצלחתי להחזיק והדמעות פשוט החלו לזלוג. קיוויתי שבחושך היא לא תראה. אבל היא רואה הכל. 

"אבא אתה בוכה?" 

" לא..." 

" אבא...זה בסדר לבכות . גם אני בוכה לפעמים. זה משחרר" 

היא ליטפה לי את הפנים ונתנה לי נשיקה

חיבקתי אותה חזק חזק. 

אני לא הולך לעזוב אתכם בחיים! לא משנה מה קורה! 

הייתי כל כך גאה בה. ובי.