על קו התפר

מעירה אותו בחיבוק בשעה אחת בצהריים לארוחת בוקר מפנקת וכל מה שיש לו לומר בתגובה זה "עונש".

כן, כן, תעניש אותי בבקשה

בזיקפת בוקר.

הרגע הזה שאני עושה Unboxing לחבילה שהגיעה רגע לפני הסופ"ש, מגלה שלל חדש ויודעת שהוא הולך להיבדק כמעט מייד.

הבראטית שהחליפה משמרת במיוחד בשבילי, בשביל שתוכל לישון לילה איתי, כהרגלה מנסה להתגרות בי. וכשאני מציינת שהתיק עם הכלים נמצא ממש לידי, היא עונה לי "את לא מפחידה אותי".

אני שולפת מהתיק רולר של ניילון נצמד והיא מסירה את כל הבגדים, אני לעומתה נשארת לבושה לגמרי. ובזמן שהיא נשענת על המיטה עם הישבן כלפי מעלה אני עוטפת אותה בניילון נצמד מסביב אשר מונעת כל תזוזה ממנה. הישבן הסקסי שלה, הוא מראה מלבלב ביותר והידיעה שהוא נמצא לרשותי בלבד מספקת מאוד. 

אני מחליפה בין הכלים, פלוגרים שונים, ספנקרים וסרגל במבוק החביב עליי. והיא? מצחקקת לה, זורקת הערות מתריסות ומדיי פעם מנסה לברוח הצידה. היא כמובן נופלת על הצד ומתפוצצת מצחוק, אני עוזרת לה לחזור למקומה. 

אחרי זמן מה, היא מתחילה לספור את המכות ואני ממשיכה עד שמגיעים למספר גילה פלוס אחד לכבוד היום הולדת המתקרב. אני מחליפה לכלי אחר והספירה מתחילה מחדש, כשבכלי השלישי היא כבר טוענת שחוגגת עשור פחות. 

אני עוצרת ונשכבת על המיטה לידה, היא  זוחלת אליי לחיבוק ומחליטה להוכיח לי שהיא יכולה להשתחרר מהניילון בעצמה.  אני לא מתנגדת, אין לי ספק שהיא יכולה. 

ואז אני מושיטה יד לנייד ורואה הודעה שגורמת לנו להתפוצץ מצחוק ולהריץ מלא בדיחות על הסיטואציה. 

אופס, את החלון לסגור, 

שכחתי. 

אמרתי לי' שבערב חג אני צריכה אותו לסיבוב של קניות וסידורים. הוא נענה בחיוב באופן מיידי ללא היסוס והגיע לאסוף אותי כמה דקות לפני השעה שקבענו.

הוא ממתין ברכב וברגע שרואה אותי יוצאת מהבניין, ממהר לצאת על מנת לפתוח לי את הדלת. ברגע שמתיישבים, הוא לא מתניע אלא ממתין להוראות.

הלכנו לקנות מצרכים, הוא צמוד אליי ואוסף מידיי כל פריט שאני לוקחת ומניח בעגלה. אני מראה לו איך לבחור ירקות ואיזה מוצרים אני נוהגת לקנות. כדי שלהבא הוא יוכל ללכת לבד. למזלנו תפסנו קופה ללא תור, הוא ארז הכל ויצאנו מהחנות במהירות.

אני מחליטה לנצל את הזמן הנותר לסיבוב בקניון הצמוד ומבקשת ממנו לקחת את השקיות של הקניות לרכב. לאחר שאני מסיימת ואנחנו חוזרים לרכב, הוא פותח את הדלת עבורי ואני רואה זר פרחים ענק על המושב הקדמי.

זה נעים, זה מחמם את הלב.

המחווה המקסימה הזאת.

אני מבקשת ממנו לקחת אותי למספרה ונותנת לו מפתחות מהדירה שלי על מנת שיקח את הקניות הביתה. שולחת לו בכתב הוראות מדויקות איך ומה לסדר בדירה כי מי יזכור הכל בעל פה ואומרת לו שככל ויש שאלות, לשאול, אני זמינה.

אחרי זמן מה, אני מקבלת תמונות של הדברים שסידר בביתי ושאלה האם יש משהו נוסף שיוכל לעשות למעני. אני מבקשת ממנו להקפיץ משהו לדירה של בן זוגי  המתגורר עשר דקות ממני, אומרת תודה ושולחת אותו לנוח בביתו.

יום למחרת מצפה לנו לילה ארוך משותף במסיבה, לילה של סשנים, הנאה, כאב, מגע ועיסויים.

י' הוא הנשלט המסור שלי כבר תקופה של כמעט שנה ואני יודעת שזכיתי בו לא פחות מאשר שהוא זכה בי להיות מלכתו.

ר' היא חברה ותיקה ואהובה במיוחד, אני שואלת אותה, מה בא לך? שעווה על הציצי, היא עונה. אני אוספת שני נרות ומבער והולכת איתה ועם הצעצוע שהגיע איתי לכלוב הגדול. מושיבה אותה על חמור. כשהיא לובשת רק תחתון ומתחילה לטפטף לאט לאט, משתמשת בשני הנרות בידיי. מגביהה, מורידה, מקרבת, רגע עוצרת. חוזרת שוב ומנערת את הנר מעט, כך שטיפות קטנות נוחתות על עורה החשוף במהירות. היא עוצמת עיניים, מדיי פעם מקפצת עם צווחה קטנה אבל אינה מסמנת לי להפסיק או להאט לרגע.

הצעצוע מתבונן בבהלה, הוא חושש מכאב, ושואל אותי איך אחרי זה את מורידה את השעווה? בתגובה, אני ממתינה רגע שהשעווה תתייבש עד הסוף ומשחילה את אצבעות ידי מתחתיה. כמה שיותר קרוב לעור והשעווה מתרוממת בחתיכה אחת בצורת שדיה היפים של ר'. חוץ מזה, תמיד אפשר להשתמש בפלוגר או ספנקר, מכה ועוד מכה ואין זכר לשעווה.

א' מגיעה לכלוב לצידי ואני שואלת אותה איפה הייתה כי נעלמה לי משדה הראייה. היא משתפת אותי שלא הרגישה טוב וישבה רגע בצד אבל עכשיו היא כבר בסדר. אני שואלת אותה האם היא יכולה להכיל סשן ומבקשת להביא שרפרף שעמד בכניסה לכלוב.

אני יושבת על הצעצוע והיא מולי על השרפרף. יש לי גישה ישירה לירכיים שלה. אני מעבירה את אצבעותיי על ירכייה החשופות ואז במהירות שורטת אותן לאורכן. היא עוצמת עיניים, פותחת מעט את השפתיים והבעת פניה משדרות עונג צרוף. אני מצליפה עם ידיי על הירכיים, ועל השדיים (שלצערי חנוטים בתוך בגד גוף) שורטת שוב וחוזרת לתת סטירה לפטמה ושוב ושוב, עוד הצלפה, עוד שריטה, עוד סטירה בקצב שהגוף שלה מכתיב לי. את היד השניה אני מצמידה בין רגליים והיא רוכבת עליה, נאנקת וגונחת לצלילי ההצלפות ברקע. 

אני מתבוננת בהבעת פניה ומחייכת. בן זוגי עומד ממש ליד ומחייך גם הוא ואני מבינה איך נראה מהצד המחול המיוחד שנוצר בינינו וזה רק מגביר את הסיפוק שלי מהסשן. אני מורידה לאט הילוך ומושיבה אותה לצד רגליי כשהיא מלמלת שהיא רוצה עוד.  אני עונה שמספיק לעכשיו ואולי נמשיך מאוחר יותר. 

באמצע סשן שעווה משותף עם חברה, מלכה בתחילת דרכה שאני מכירה עוד מהחיים הוניליים ופגשתי במקרה בקהילה, מ' הגיע לומר לי שהולך להביא משהו מהרכב.

אין לי מושג מה, לא הייתי בקשב, גם לא בטוחה למה היה צריך לשתף את המידע הזה דווקא איתי אבל התבוננתי בו ועניתי "על ארבע".

הוא ניסה לומר משהו, שוב אין לי מושג מה, חזרתי על עצמי "על ארבע".

הוא התפשט ונעמד על ארבע לצד הנשלט המסור שלי שנע בחינניות תחת שעווה משלוש נרות בבת אחת. עכשיו הסשן התחלק בין שניהם.

כשסיימנו, חיבקתי אותו ואמרתי לו שהוא משוחרר, נראה שהוא כבר שכח מה רצה כי נשאר במועדון. 

אנחנו נוהגים להגיע מוקדם למועדון ולתפוס את הבמה לסשן מוקדם של חבלים.

אני עולה על הבמה ועוצמת עיניים, אנשים נכנסים לאט לאטניגשים לבר, חיבוקים של שלום, מעיפים מבטים לכיון הבמה אבל עוד לא מתעכבים. 

והנה, אני כבר אוויר, שום דבר לא קיים יותר מלבדי, מלבדו והחבלים שאוחזים אותי בחיבוק צמוד כל כך שאני מרגישה בכל נים בגוף ובנשמה. 

אני לא רואה אבל יודעת שהוא מתבונן בי מהצד, עושה סביבי סיבוב, ניגש לתת לי נשיקה ולאפשר לי לבקש בקשה עוד חבל, אולי שעווה? או שמספיק והגיע הזמן לרדת למטה. 

כשאני יורדת מהחבלים על הרצפה, אני מתבוננת סביבי ורואה מועדון מלא באנשים.חבר קרוב מושך את החבלים שהושלכו על הרצפה תוך כדי ההורדה ומקפל אותם בחיוך.  פרצוף מוכר אחר מושיט לי יד ועוזר לרדת מהבמה, מושיב אותי ומביא לי מים מהבר. אנשים סביב ניגשים לומר כמה שהיינו יפים ואנשים אחרים רק מסמנים לי במבט "ואו". 

ואמנם החבלים כבר לא עליי אבל החיבוק נותר, החיבוק שלו והמחוות הקטנות מהחברים והאנשים הזרים מסביבממלאים אותי בתחושת בית ושייכות. 

הגעתי לאורדורה ללא תכניות וציפיות מיוחדות, זו בסך הכל הפעם השניה שלי בליין ומצאתי את עצמי נרשמת בספונטניות לתחרות כלבלבים.

סוג ספונטניות שפחות אופיינית לי כי עם כל אהבתי לפומביות אני מעדיפה להשתלב בנוף באופן טבעי ופחות להתבלט על הבמה.

היינו הזוג הרביעי, היחיד שלא הגיע מהבית עם אביזרים ותחפושת מתאימה מלבד קולר ורצועה. את הקולר בחרתי לטעמו אבל הרצועה לגמרי לטעמי, בצבע ורוד עם אותיות שמי בולטות ומנצנצות.

התחרות הייתה מורכבת משלושה שלבים: 

בראשון עשינו סיבוב היכרות במטרה להציג את הכלבלבים. בשלב השני בדיקת אילוף על ידי המנחות שנתנו הוראות ובדקו את תגובת הכלבלב ובשלב השלישי והאחרון משחק חופשי לבחירת השולטת.

את החוקים והשלבים כבר הכרתי, קראתי בקבוצת הפמדום אבל היות ולא תכננתי להשתתף פשוט אילתרתי ולשמחתי הגדולה, היה בינינו שיתוף פעולה מדהים למרות שמעולם לא עסקנו בהופעות ובמשחקי תפקידים. 

שחררתי עכבות, פשוט החלטתי להינות מבלי יותר מדיי מחשבות וכל כך נהניתי וצחקתי ללא הפסקה.

אז עכשיו אני יודעת שהנשלט שלי נובח ומקשקש בזנב על פי פקודה וגם יודע להביא כדורים בריצה על ארבע ולקפוץ על הברכיים כדי להרוויח חטיף למרות שבמהות תמיד נתפס כארנבון. 

זכינו במקום הרביעי והאחרון אבל עבורי בחוויה וברמת ההנאה זה לגמרי המקום הראשון.

אני מתגעגעת לסשן האהוב עליי עם הבראטית.

הסשן הזה בו אני מושיבה אותה על כיסא בר במקום כמה שיותר פומבי, חולצת את שדיה מהחזיה המיותרת וסוטרת לשדיה החשופים.

כל הסובבים עוצרים להסתכל, בין אם זה על המחזה המפואר של שדיה היפהפיים ובין אם זה לבדוק שהיא בחיים לאור הצעקות שיוצאות מפיה בסגנון של "חשבתי שאת אוהבת אותי" תוך כדי הצחוק המתגלגל שלה.

ביום חמישי פגשתי את קיטי, נשלטת מתוקה מהצפון הרחוק (מאוד מאוד) שהקשר איתה לא שרד את המרחק הפיזי וגם את המנטאלי לצערי.

ידעתי שהיא מתכוונת להגיע, לא ציפיתי לראות אותה עונדת את הקולר שהזמנתי עבורה והענקתי לה ביום ההולדת. 

קולר בהזמנה מיוחדת מאטסי, מסאטן ורוד, פפיון ותליון של חתול ישוב על ירח. חבל שלא ניתן לצרף תמונה.

אני אוהבת להעניק מתנות ייחודיות.

גם סט של אוזניים וזנב שקיבלה ממני במתנה היה. 

זו הייתה הפתעה טובה שהשאירה לי

תחושה נעימה בגוף ובלב.