אני יושבת על החמור בכלוב הגדול. הנשלט שלי על הרצפה מתחתי מעסה את כפות רגליי, רגל אחת בידיו ורגל שניה מונחת עליו. החמור גבוה ואני לשם שינוי מתבוננת מסביבי ועל המתרחש מלמעלה. אני מתבוננת במבלים בשקט, בתחושת שלווה והסשן בראש שלי לאט לאט נבנה.
אני מבקשת מהנשלט שלי להביא לי את התיק והנרות. הוא מניח אותו לידי ואני מתחילה להוציא ממנו כלים, אחד אחד, תפקידו להניח אותם בצורה מסודרת על השולחן ליד. אני מוציאה שני פלוגרים, ספנקר, סרגל, במבוק, מחבט עץ וגלגל כאב. מוודא שהוא מדליק שני נרות עבורי.
מושיטה לו יד והוא עוזר לי לרדת מהחמור באלגנטיות. הוא תופס את מקומו בתנוחת ר' על החמור, אני מתקנת את המנח שלו, מבליטה את ישבנו, מיישרת את ידיו. הנרות עוד לא מספיק חמים, אני מצמידה את שתי הלהבות והשעווה מתחילה לזלוג על גופו. אני לא ממהרת לשום מקום, רוצה שהוא ירגיש את החום עוטף אותו. יודעת מה עוד מצפה לו.
כשהשעווה מתקשה אני עוברת לכלים, לסרגל, לפלוגר, הבמבוק שאני כל כך אוהבת. את מחבטי העץ הוא טרם ניסה אבל גם זה תיכף יקרה. הלהבות דולקות והשעווה הנוזלית מצטברת, אני מניחה את הכלים בצד וכשישבנו חם ונקי משעווה הקודמת אני שופכת עליו את כל השעווה בתנועה חדה ומהירה. אני יודעת שזה תפס אותו לא מוכן, שזה מאוד חם ומחייכת לעצמי. משחקי החום והקור, לזה הוא הכי מתחבר.
אני מניחה את הנרות בצד, ממתינה רגע וחוזרת לכלים, הפעם למחבט עץ ומתחילה לאט לאט, הוא עוד לא רגיל לכלי הזה, הוא כואב. הנשלט שלי מתקפל אבל מהר מאוד חוזר לעמוד, הוא עקשן ועד שלא אומר די ימשיך לקום. אני זוממת לפצוע את עורו עם גלגל כאב, מן שריטות דקות על ישבנו ואז לטפטף על כל הטוב הזה שעווה. תכנית קצת זדונית, קצת אכזרית אבל בא לי להיות הפעם יצירתית. מסתובבת לשולחן, אין גלגל כאב. מסתכלת מסביב, עושה סריקה מהירה על הרצפה, נראה שהוא נלקח כששקעתי בסשן.
לעזעזל, מחטטת בתיק במהירות ושולפת אחד אחר, הוא כפול ופחות נוח למטרה הזו, הוא גם מתפרק לי ביד. אני לא מוותרת ומנסה מחדש. זה לא נותן לי את האפקט שרציתי אבל אני ממשיכה בסשן. בינתיים נכנס אדם לא מוכר למרחב שלנו. אני מסמנת לו לזוז, אני עם הפלוגר ביד ולא מעוניינת לסשן אנשים זרים ללא הסכמתם. הוא מתעקש להישאר, ניגשת אליו חברה שהייתה עדה לסיטואציה, משוחחת איתו והוא עדיין שם, לא מרפה. אני מתייאשת, לא מגיע לנו לא לסיים את הסשן. לוקחת את הפלוגר ומנסה לתמרן, לא נוח לי. מסמנת לו שוב לזוז, אומרת לו שהוא צריך לצאת החוצה, זה לא לעניין. הוא ניגש אליי ומבקש ממני לראות שטר קניין של המקום כשרואה שאני פשוט לא מגיבה, שואל אותי, את מוכנה להפסיק להיות כלבה? אני רגע בהלם, נושמת עמוק. הוא לוקח את תיק הכלים שלו מאיזו פינה ויוצא בסערה. אני מסיימת את הסשן בכמה הצלפות, כמה ליטופים וגירוד השעווה מגופו ומורידה את הנשלט לרגליי, לאפטרקייר.
הנשלט שלי עדיין מרחף, לא מודע למתרחש, מחבק חזק את רגליי בזמן שאני עומדת מעליו. אבל הפעם לא עם תחושת סיפוק וחיוך. אני מוצפת בשלל רגשות של הלם והשפלה, זו הייתה נחיתה מדיי חזקה, דמעות זולגות על לחיי. חברה ניגשת אליי ומציעה לי שתייה קלה, מים או שוט, אני מחייכת אליה ואומרת שאני בסדר. אני אוספת את עצמי, מנגבת את הדמעות ומקימה את הנשלט על הרגליים. מבקשת ממנו להחזיר את הכלים לתיק ולבדוק מסביב אולי פספסתי את הגלגל כאב.
את גלגל הכאב לא מצאנו.