על קו התפר

אני יושבת על החמור בכלוב הגדול. הנשלט שלי על הרצפה מתחתי מעסה את כפות רגליי, רגל אחת בידיו ורגל שניה מונחת עליו. החמור גבוה ואני לשם שינוי מתבוננת מסביבי ועל המתרחש מלמעלה. אני מתבוננת במבלים בשקט, בתחושת שלווה והסשן בראש שלי לאט לאט נבנה.

אני מבקשת מהנשלט שלי להביא לי את התיק והנרות. הוא מניח אותו לידי ואני מתחילה להוציא ממנו כלים, אחד אחד, תפקידו להניח אותם בצורה מסודרת על השולחן ליד. אני מוציאה שני פלוגרים, ספנקר, סרגל, במבוק, מחבט עץ וגלגל כאב. מוודא שהוא מדליק שני נרות עבורי.

מושיטה לו יד והוא עוזר לי לרדת מהחמור באלגנטיות. הוא תופס את מקומו בתנוחת ר' על החמור, אני מתקנת את המנח שלו, מבליטה את ישבנו, מיישרת את ידיו. הנרות עוד לא מספיק חמים, אני מצמידה את שתי הלהבות והשעווה מתחילה לזלוג על גופו. אני לא ממהרת לשום מקום, רוצה שהוא ירגיש את החום עוטף אותו. יודעת מה עוד מצפה לו.

כשהשעווה מתקשה אני עוברת לכלים, לסרגל, לפלוגר, הבמבוק שאני כל כך אוהבת. את מחבטי העץ הוא טרם ניסה אבל גם זה תיכף יקרה. הלהבות דולקות והשעווה הנוזלית מצטברת, אני מניחה את הכלים בצד וכשישבנו חם ונקי משעווה הקודמת אני שופכת עליו את כל השעווה בתנועה חדה ומהירה. אני יודעת שזה תפס אותו לא מוכן, שזה מאוד חם ומחייכת לעצמי. משחקי החום והקור, לזה הוא הכי מתחבר.

אני מניחה את הנרות בצד, ממתינה רגע וחוזרת לכלים, הפעם למחבט עץ ומתחילה לאט לאט, הוא עוד לא רגיל לכלי הזה, הוא כואב. הנשלט שלי מתקפל אבל מהר מאוד חוזר לעמוד, הוא עקשן ועד שלא אומר די ימשיך לקום. אני זוממת לפצוע את עורו עם גלגל כאב, מן שריטות דקות על ישבנו ואז לטפטף על כל הטוב הזה שעווה. תכנית קצת זדונית, קצת אכזרית אבל בא לי להיות הפעם יצירתית. מסתובבת לשולחן, אין גלגל כאב. מסתכלת מסביב, עושה סריקה מהירה על הרצפה, נראה שהוא נלקח כששקעתי בסשן.

לעזעזל, מחטטת בתיק במהירות ושולפת אחד אחר, הוא כפול ופחות נוח למטרה הזו, הוא גם מתפרק לי ביד. אני לא מוותרת ומנסה מחדש. זה לא נותן לי את האפקט שרציתי אבל אני ממשיכה בסשן. בינתיים נכנס אדם לא מוכר למרחב שלנו. אני מסמנת לו לזוז, אני עם הפלוגר ביד ולא מעוניינת לסשן אנשים זרים ללא הסכמתם. הוא מתעקש להישאר, ניגשת אליו חברה שהייתה עדה לסיטואציה, משוחחת איתו והוא עדיין שם, לא מרפה. אני מתייאשת, לא מגיע לנו לא לסיים את הסשן. לוקחת את הפלוגר ומנסה לתמרן, לא נוח לי. מסמנת לו שוב לזוז, אומרת לו שהוא צריך לצאת החוצה, זה לא לעניין. הוא ניגש אליי ומבקש ממני לראות שטר קניין של המקום כשרואה שאני פשוט לא מגיבה, שואל אותי, את מוכנה להפסיק להיות כלבה? אני רגע בהלם, נושמת עמוק. הוא לוקח את תיק הכלים שלו מאיזו פינה ויוצא בסערה. אני מסיימת את הסשן בכמה הצלפות, כמה ליטופים וגירוד השעווה מגופו ומורידה את הנשלט לרגליי, לאפטרקייר.

הנשלט שלי עדיין מרחף, לא מודע למתרחש, מחבק חזק את רגליי בזמן שאני עומדת מעליו. אבל הפעם לא עם תחושת סיפוק וחיוך. אני מוצפת בשלל רגשות של הלם והשפלה, זו הייתה נחיתה מדיי חזקה, דמעות זולגות על לחיי. חברה ניגשת אליי ומציעה לי שתייה קלה, מים או שוט, אני מחייכת אליה ואומרת שאני בסדר. אני אוספת את עצמי, מנגבת את הדמעות ומקימה את הנשלט על הרגליים. מבקשת ממנו להחזיר את הכלים לתיק ולבדוק  מסביב אולי פספסתי את הגלגל כאב. 

את גלגל הכאב לא מצאנו.

ביקשתי מהגורה לשלוח לי תמונה של הישבן שלה לאיזה פוסט שמסתובב לי בראש כבר זמן מה, היא טענה שלא יוצא לה טוב בתמונות אז צילמתי בעצמי כמה רגעים אחרי הופעה שלה על הבמה בפמדום.

לא יודעת מה אתם חושבים אבל לדעתי הוא יצא מעולה אפילו שלא אני השארתי עליו את הסימנים. לא נורא, מזל שיש סדום להשלמת פערים 😈

מאז שעברתי להתגורר לבד אנחנו נוהגים לבלות את סופי השבוע ביחד בדירתי. בן זוגי אינו אורח, יש לו מפתח והוא יותר ממוזמן להגיע בכל זמן שנוח לו, תמיד יש עבורו מקום. לארח לעומת זאת, בטח ללינה, עוד לא באמת יצא לי כי הדירה קטנה, יש בה חדר שינה אחד בלבד וגם הוא ללא דלת. למען האמת אפילו חנוכת בית לא הייתה כי רגע אחרי שעברתי התחילה המלחמה.

חבר טוב שלנו חיפש חדר בתל אביב לסופ"ש, היה זקוק לקצת אוויר לנשימה מהשגרה והצענו לו לבלות את הסופ"ש איתנו ולהישאר בדירתו של בן זוגי כי ממילא היא ריקה ובמזג אוויר טוב גם במרחק של הליכה. מסיבות לוגיסטיות יצא שבסוף כולנו חזרנו לשבת לאותה הדירה והצעתי לו בלילה, או יותר מדויק לפנות בוקר, את הספה.

במהלך השבת אנחנו מתעוררים מאוחר, בצהריים או אפילו מעט אחרי, אני מכינה ארוחת בוקר מפנקת כשאני עירומה ואנחנו מעבירים את היום בעצלתיים במנוחה, צפייה בנטפליקס ובסקס. לא חשבתי לרגע שהשבת הזאת תהיה שונה, אז מה שאנחנו לא לבד?

התעוררתי מוקדם, חרמנית מהרגיל רק מהידיעה שאפשר לשמוע ולנחש בקלות מה אנחנו עושים במיטה, רק קיר גבס דק מפריד בין המיטה לספה. הערתי את בן זוגי במציצה לזקפת הבוקר הנאה שלו וביקשתי ממנו לזיין אותי. אין דבר שאני אוהבת יותר מסקס, מנומנם, שהוא חודר אליי כשהראש עוד בערפל, חצי יושן. יש משהו שונה בעוצמה, בתחושה וביכולת לשחרר את כל טרדות החיים כשעוד לא לגמרי ערים ולהיות ברגע הזה באמת. האורח ככל הנראה ישן, אולי התעורר ונשאר על הספה להתחרמן מההאזנה למתרחש מעבר לקיר? בכל מקרה הוא לא אמר דבר.

אחר הצהריים הוא הציע לנו לצפות ביחד בסרט, הזמנו אותו בכייף להצטרף אלינו למיטה כי הטלויזיה בחדר שינה. אני ובן זוגי כהרגלנו, לא בדיוק לבשנו בגדים והוא נשכב לבוש כולו לצידנו על המצעים. בחרתי סרט מתח ופעולה עם גל גדות ונשכבתי על הצד כשאני מצמידה את ישבני למפשעה של בן זוגי בתנוחת כפיות. אין צורך בזמן רב לתגובה שמגיעה, הוא לוחש לי באוזן שהוא הולך להעניש אותי על כך. אני מרגישה את הזקפה הקשה שלו ומחייכת לעצמי, לא באמת אכפת לנו מהסרט או מהאורח שבמרחק נגיעה, הפומביות הזאת, הידיעה שמישהו צופה בנו ויכול להושיט יד ולגעת רק מדליקה אותנו יותר. בן זוגי מסובב אותי על ארבע ומזיין אותי לעיניי האורח בזמן שהוא משמיע קולות התלהבות, מספר לי כמה אני מדהימה ומלטף לי את היד. הסרט ממשיך להתנגן ברקע ושום דבר אחר אינו קיים מלבד הסצינה המתרחשת בחדר שינה שלנו, אנחות העונג שלי, צליל מפגש הגופים וקריאות התפלאות של האורח שצופה בנו ממרחק של סנטימטרים. גמרנו לפני הסרט, האורח נותר לבוש וחרמן אך זו הייתה בחירה שלו, אף אחד לא אמר לו לא 😈

אין מילים, לתאר את התדהמה, על האומץ והתעוזה בגין הניסיון השתלטות העוין על הנכס הפרטי שלו!

נכס אשר רשם בטאבו כבר לפני שנתיים 

ולא מתכוון לוותר, למסור או למכור. 

כמה חוצפה, יש ליתושה הזו, 

לעקוץ אותי בדיוק בישבן!