הכי אינטימי שלי

אני חושבת לרוב לעומק ומנסה להבין במקום לזרום.
יש לי רגעים שבהם הרצון להיות נשלטת מרגיש כמו תשוקה פנימית עמוקה. ואני מלאה בתשוקה . ולא לוותר על עצמך, אלא דווקא להרגיש שהוא מחזיק את ההובלה,
שהוא יודע יותר טוב ממך לאן הדברים הולכים.
אבל עם הזמן הקצר אני מגלה משהו מורכב יותר:
ששליטה יכולה להפוך מהר מאוד למשהו שמבלבל במקום מרגיע. אפילו יש לי רצון לבכות מרוב שאני רוצה שזה יצליח.
אני לא יודעת עם היא אמורה להתנגש עם מי שאני כי זאת אני , או עם המחויבויות שלי, או עם המציאות שלי
כי יש הבדל גדול בין להרגיש מובלת לבין להרגיש שאני כל הזמן צריכה להסביר את עצמי .
אני מבינה שלהיות כנועה אליו ולתת לו את עצמי אני כול כך שם וטוב לי אבל אני עדיין פוחדת, אני רוצה להרגיש כמו מסגרת שמחזיקה אותי.
ואז עולה שאלה חשובה יותר:
האם אני באמת נשלטת או שאני פשוט מנסה להתאים את עצמי למישהו שהוא לא רואה אותי לעמוק ?
אולי לא רגיש אליי לגמרי ? או כי זו ההתחלה .
-אני לא יודעת-