הכי אינטימי שלי

לפעמים יש לי מלא מה להגיד אבל אני שותקת למרות שאני לא רוצה לשתוק ועדיין הקושי לשחרר קיים בי.

אני שמה את עצמי במקום הכי נוח שלי תמיד “לשתוק”.
כי אולי זה קל לי? אבל האמת זה לא קל לי בכלל. זה קשה.
אולי זה אגו? למרות שאני לא בן אדם של אגו.
אולי זה פחד, אבל פחד ממה בדיוק?
ומגיע הרגע שאני בונה את חומות הכי גבוהות שיש לי.
ונסגרת עוד יותר ואז זה מתחיל לכאוב עד דמעות.
ואי אפשר לעצור את זה לא משנה כמה אני רוצה ומה אני רוצה .
זה פשוט ממשיך לכאוב.

אני חושבת לרוב לעומק ומנסה להבין במקום לזרום.
יש לי רגעים שבהם הרצון להיות נשלטת מרגיש כמו תשוקה פנימית עמוקה. ואני מלאה בתשוקה . ולא לוותר על עצמך, אלא דווקא להרגיש שהוא מחזיק את ההובלה,
שהוא יודע יותר טוב ממך לאן הדברים הולכים.
אבל עם הזמן הקצר אני מגלה משהו מורכב יותר:
ששליטה יכולה להפוך מהר מאוד למשהו שמבלבל במקום מרגיע. אפילו יש לי רצון לבכות מרוב שאני רוצה שזה יצליח.
אני לא יודעת עם היא אמורה להתנגש עם מי שאני כי זאת אני , או עם המחויבויות שלי, או עם המציאות שלי
כי יש הבדל גדול בין להרגיש מובלת לבין להרגיש שאני כל הזמן צריכה להסביר את עצמי .
אני מבינה שלהיות כנועה אליו ולתת לו את עצמי אני כול כך שם וטוב לי אבל אני עדיין פוחדת, אני רוצה להרגיש כמו מסגרת שמחזיקה אותי.
ואז עולה שאלה חשובה יותר:
האם אני באמת נשלטת או שאני פשוט מנסה להתאים את עצמי למישהו שהוא לא רואה אותי לעמוק ?
אולי לא רגיש אליי לגמרי ? או כי זו ההתחלה .
-אני לא יודעת-