יומנה של סטלנית

אותם קולות של אנשים עלובים, שיודעים הכל עליך ולא מוותרים.
אז אני דופקת על דלת חדרך, דופקת על ליבך, שיחזיר אליי פעימה, ויסביר לי שאת לא אבודה.
דלת חדרך נפתחת ואני חסרת מילים, לא מצליחה לעכל את סערת הריגושים,
את עינייך הדומעות, כמו ים מלא גלים. עיניים אדומות שכואבות בלב כמו מכת גלים על שובר גלים.
ואני מתכסה במן מגננה, כולי קרה וקשוחה, מנסה שלא להביע הבעה.
לא אומרת לך מה אני מרגישה, רק מחכה שתתני לי מכה, שתזרקי מילה.
הלב מתנפץ כשאת דומעת, והראש מתפוצץ, כשאת לא יודעת,

להסביר את מה שעל ליבך.
מיליון שאלות שמתהלכות לי בראש, מיליון חששות שנופלות עליי כמו דקירות.
ואני כבר יודעת מה את הולכת להגיד, הכל צפוי ולא יותר מידי מדאיג.
העברתי כל סנריה שיכולה להופיע במוחי, ונפלתי על אחת שברחה מדעתי.

אני בורחת לסיגריה ומשתפת אותה דרך שאכטה את כל הרגשות,
העשן מתפזר אל האוויר כמו שני רקדנים, כמו מחזה עצוב בין שני אוהבים.
האמת שאת מראה לי עכשיו הוא מחזה בחיים עצובים.
ואת מנסה  ללכת, אני בעדך עוצרת, לא משחררת.
כי מוחי בידיעה שאם אתן לך ללכת, רוב הסיכויים שאת אינך חוזרת.
עוד רגע ואת מתחמקת,
נופלת בין אצבעותיי,
אותך אני תכף מאבדת,

לא מוכנה לתת לך ללכת.
אז אני נלחמת.

אוגרת אומץ,
ועוד שניה הלב מתפוצץ,
הכעס עוד רגע מתפרץ,
אך אני צריכה אותך כדי להמשיך,
אני מוכרחה להיות לצידך כדי להחלים,
מנסה להתקרב אליך כי כל מה שאת יודעת לעשות זה להדהים,
את השקט אחרי הסערה שבי,
את המוזיקה ביום רע שלי,
את הורד בשדה הקוצים שלי,
את השמש ביום גשום שלי,
את מלאך בתוך העולם שלי,
את הלב שבין שתי הריאות שלי,
את ורק את.
כי מי אני בלעדייך?
גופה ריקה,
ללא נשמה,
שצועקת לעזרה,
צמאה לאהבה,
אישה מכורה,
לאותה בחורה.

אני עייפה מידי,

הראש שלי כל כך מסתובב שאין לי מושג מה לומר,

הבטן שלי לוחצת,

ואני משתתקת,

אני סה''כ מחפשת קצת שקט.

ובעולם כה מסובך,

אנחנו השחקנים,

אך אנו מלאי רגש,

ומלאי עצבים.

הכל כאן שקרים,

תיחמונים,

מזימות ובגידות.

ואני עייפה מלנסות,

אני רוצה רק לבכות.

אני גמורה,

כמו אחרי מלחמה,

השקט שאחרי הסערה.

שוקעת במים עכורים,

עייפה מכל האנשים,

נלחמת בקולות אכזריים,

מפלצות ושדים,

רוחות רפאים.

איך אני מוותרת?

איך אני משחררת ועוזבת,

הולכת ומוחקת.

אני רוצה לפרוש כנפיים ולעוף,

העולם הזה נהיה כה צפוף.

אני רוצה לנוח, לא לדבר יותר.

לשבת ולשתוק ,לא לשתף אף אחד אחר.

אני עצמי בבועה,

רודפת אחרי עצמי לקבלת תשובה.

והמרדף הזה מייגע,

מתיש וקורע,

נמאס לי.

סה"כ רציתי להרגיש טוב עם עצמי,

רציתי לתת לעצמי מנוחה,

רגע של רוגע ושלווה.

אבל זה הגיע אליי בהפוכה,

נכנס כמו סערה,

וזה מרגיש כמו מלחמה.

אותו לופ,

אותו גלגל,

הכל נמצא במימד הזמן.

תחת כיפת השמיים,

אינספור כוכבים,

אבל לא אחד שיפול,

ויציל לי את החיים.

באיזשהו אופן היא הצליחה לחדור למחשבותיי,
לכל קפל שיש לי במוח, לכל תא מחשבה קטן שיש לי שם היא נמצאת.
ובין כל המחשבות הקסומות נמצאות שם פנטזיות.
כאלה שהייתי שמחה לממש.

אני צופה בה מתלבשת מול המראה, איך שהיא בודקת ובוחנת את איך שהיא נראית,
ואני מתענגת על הרגע הזה, כי לא רק היא אוהבת את מה שהיא רואה, גם אני.
אני מדמיינת איך שפתינו מתקרבות, איך הלשון שלה נכנסת לעולמי, ואיך שלי נכנסת לשלה.
הידיים שלי מטיילות אל כל חלק בגופה, ולחץ גובר כאשר הן נוחתות על ישבנה ומקרבות אותה אליי,
הכי קרוב, כמה שיותר להרגיש אותה.
ואז היא עוצרת ומסתכלת עליי כמו מלאך, ידי מחזיקה בסנטרה ומקרבת אותה לנשיקה,
אנחנו צוללות למעמקי הפנטזיה, הידיים שלה אוחזות בשיערי, ואני מפשיטה ממנה את חולצתה,
מתפלאת ומוקסמת כל פעם מחדש מגופה המדהים.
התמונה הזו לא תצא לי מהראש לעולם.
את מחייכת ולא מבינה למה אני כה מתפלאת, אך לא אוכל להסביר לך את התחושה שעוברת בי כשאני רואה אותך בשלמותך, חשופה.
אני רוצה להיות מרוכזת בך, אני מתיישבת על המיטה, כשאת יושבת מעליי
ואני מתאהבת מחדש, לא יכולה להפסיק להסתכל עליך.
אני מתקרבת לנשיקה כשלאט לאט השפתיים שלי סוללות את דרכן מטה,
אני מנשקת ברכות את צאוורך, את התנוך של האוזן אני לא שוכחת,
משאירה סימן טריטוריה קטן על צאוורך רק כדי לסמן שאת כולך שלי,
שפתיי ממשיכות לרדת לכיוון עצם הבריח, ידיי אוחזות בשידייך בעדינות כשהאגודל מגרה את פיטמותייך הזקורות,
בראשי אני מתחרפנת, כי גניחותיך בורחות מפיך כמו מוזיקה לאוזניי.
ואני שואלת אם להפסיק ואת מבקשת שלא, ואיך אני יכולה להתווכח כשאת מולי?

לאט לאט שפתיי ממשיכות לרדת אל עבר שדייך המהפנטים, ולשוני נוגעת בפיטמתך, ידי השניה מגרה את השניה שלך בעזרת האגודל.
ואת גונחת ומתפתלת, ואני ממשיכה ואת אוחזת בשיערי, לא משחררת.
מתחננת ומבקשת שאמשיך.
את מתהפכת על המיטה ונשכבת, ואני ממשיכה מאותה נקודה ולא עוצרת,
ממשיכה ללקק את הדבר הכי יפה שקיים, מרגישה כל תזוזה שלך, מתענגת על כל צליל שלך.

ידי מחליקה מטה אל עבר הבטן שלך, אני מעבירה את האצבע אל עבר איבר מינך,

משחילה את ידי מבעד לתחתון שלך ונפגשת ברטיבות בלתי פוסקת.

אני נושכת את שפתיי ומנשקת את שלך, נותנת לך רגע אחד לנשום לפני שהסערה חוזרת.

שתי אצבעותיי נוגעות בחרוז הרגיש שלך, ביעד הבא של לשוני.

אני מתאפקת שלא להחדיר את אצבעותיי, את לא מאשרת לי.

אני משפשפת אותן בחור הכניסה שלך את כבר לא מצליחה להתאפק, ואני רק מתפללת להמשיך להקשיב לך.

אני מפשיטה ממך את התחתון ונותנת ללשון להוביל, מלקקת ברכות את הדגדגן שלך, למעלה ולמטה, במעגלים.

לאט לאט מגבירה את הקצב, יורדת טיפה יותר למטה אל חור הכניסה שלך, מכניסה ומוציאה את לשוני מתרטבת מהחומר שלך, מגרה את החרוז שלך בעזרת האגודל שלי, ואני רק רוצה להחדיר בך משהו, רק רוצה לתת לך להרגיש אותי.

את נושכת את שפתיי ומנסה שלא להוציא הגה, אוחזת בשיערי ומקרבת אותי יותר, נותנת לי סימן להגביר את הקצב.

ואני ממשיכה, ואת מבקשת ממני לא לעצור, הלחץ גובר, ורגלייך מתקרבות אחת אל השניה וכולאות אותי בכלוב יפייפה שלא ארצה לצאת ממנו.

את מתחילה לרעוד ואני לא רוצה לעצור, את לוחצת ואני רק ממשיכה וזורמת על הקצב, הלשון שלי מתענגת על כל טיפה שלך ואני רק רוצה להמשיך.

אבל את אוחזת בשיערי, צועקת את שמי,

כולאת אותי ולפתע את עוצרת, מתנשפת ומרימה אותי בחזרה אליך.

מוצאות את עצמנו מתנשפות ומחייכות, שתינו יודעות שזו לא תהיה הפעם האחרונה היום

היא חוזרת מיציאה, עצבנית וגמורה.

שואלת האם יש משהו לאכול ופותחת את דלת המקרר.

אין יותר מידי אפשרויות ואני רואה את פנייך נפולות ועצובות, אבל מרגיש לי שזה לא בגלל הרעב — אלא משהו אחר קורה.

ואת שותקת ונשכבת על המיטה,

אני מנסה להוציא ממך את סודות כאבייך — אך את סגורה ומסקרנת, ואני לא יודעת למה.

את אוספת את ידיי בתוך ידיך, ומזכירה לי כמה אני קטנה לידך — מזכירה לי שאני לרשותך.

את נושקת לי קלות, וצמרמורת מתפזרת בגופי.

את צופה בי מתענגת, ועיניי מתמלאות דמעות — של התרגשות, של געגוע.

צימאון למגע שלך, לכך שחיכיתי לך כל היום.

ואת מחייכת את החיוך היפה שלך, מזיזה את שיערי מפניי, מתבוננת ביצירה המלאה שלך.

את מניחה את ידך על פניי, ומקרבת אותי לנשיקה.

אני מרגישה שעליתי מעל פני המים לנשימה, עמוקה — נלחמתי בשדים שלי לאורך כל היום, הנשיקה שלך שיתקה אותם ברגע.

שפתינו זזות בהרמוניה, והחום בגופי גובר.

היא טורפת אותי, היא רעבה רק אליי.

היא חיכתה לי באותה מידה, התרגשה למגע שלי.

אני נסחפת יותר ויותר, ואני לא מצליחה להשתחרר — אני לא רוצה לשחרר, אני מתמכרת לטעם שלה,

לתחושה שהיא מעבירה בי.

היא מכשפת אותי כשהיא מצמידה אותי לגופה, מושכת בשיערי קלות. פאק, מה היא עושה לי?

היא יודעת את הכוח וההשפעה שיש לה עליי,

ואולי זו רק נשיקה, אך הנשיקה הזו סוגרת אותנו בבועה משלנו — מפרידה אותנו מהכאוס שבחוץ ונותנת לנו לשלב את הכאוס של כל אחת מאיתנו לפנטזיית דמיון.

היא כל כך יפה, אך למה היא לא בטוחה בזו?

אני רק רוצה להרגיש אותה, להיות שלה,

שהיא תשלוט ותחליט, אני אהיה הצעצוע שלה.

״אין לך מושג כמה חיכיתי לך״ היא אומרת,

וליבי מתחרפן, כמו מטומטמת שמאוהבת.

אני רוצה להיות קרובה יותר,

בתוך עורה,

בליבה,

בראשה.

היא טועמת ממני, הלשון שלה רוקדת עם שלי.

סשן שלם מתמלא בנשיקה,

זהו מחזה עוצר נשימה,

היא הדמות הראשית, מלאה בפלא—מלאה בכל טוב.

לילה קריר, מתח התפזר לאוויר — שקט השתרר בחדר.

אני בתנוחת כפית על המיטה, והיא מאחוריי.

גופי רועד מקור, והיא נצמדת אליי, חובטת בי עם האגן ושולחת הדף לאיבר מיני.

חום מתפזר בגופי ותחושת עונג מציפה אותי.

זה כל כך נעים, זה חם וזה בדיוק מה שאני צריכה.

בכל פעם שהיא מתקרבת היא ממשיכה להעביר בי את התחושה.

והלחץ אצלי גובר, ואני כל כך רטובה.

אני רעבה לה, אני צמאה לזה והיא לא יודעת כמה.

דמעות יורדות מעיניי, כי זאת תחושה שלא חוויתי כבר תקופה, ופתאום הכל אצלי הופך מטושטש.

היא מרגישה אותי, היא יודעת מה עובר עליי.

היא קוראת אותי כמו ספר פתוח,

היא נושמת אותי כשאני נושמת אותה.

והיא מסובבת אותי על הגב, ומתחילה לפתוח כפתור כפתור בפיג׳מה שלי.

לחיי סמוקות והפות שלי מתחילה להתרגש.

היא נוטפת מהתרגשות כבר לא יכולה לחכות.

היא מסתכלת עליי, כל כך יפה, כל כך רעבה.

כשהיא חוששת אני מסמיקה.

הלשון שלה עוברת בשדיי, עוצרת בפיטמתי.

ואני בלופ של אופוריה, גניחות קטנות בורחות מפי.

ואני לא מצליחה לשתוק, אני גם לא רוצה — אני רוצה שהשכנים ישמעו אותי מתענגת, שיקנאו במה שאני חווה.

והיא לא מבינה מה היא עושה לי, מה היא גורמת לי.

היא מעירה בי את כל הרעב, את הרצון העז שלי שהיא תהיה בין שתי רגליי.

והיא נושכת אותה, ואני משתנקת מהכאב.

והיא מתנצלת בעזרת הלשון שלה,

וכך שוב ושוב.

היא עוברת לשניה, ולקודמת היא אוחזת באצבעותיה,

המגע שלה מהפנט אותי, מכשפה נעימה.

היא פורה בי קסמים, מדהימה שלי.

אני כבר משתגעת מהטיזינג הזה.

שפתיה עולות לצווארי, לוחשות לי נשימות קסם.

מצמררות את גופי, גלי חום מכים בי.

והלשון שלה מרטיבה את גרוני, ואני כבר לא מצליחה להתאפק.

היא יורדת לאיבר מיני, צופה בטיפות הקטנות שלהן היא גרמה. והיא כבר עצמה לא מתאפקת.

לשונה יוצאת מפיה בחיוך גדול, וטוענת מהמטעמים שלי.

והיא מתענגת על הטעם, משמיעה צלילי עונג.

לשונה משחקים בדגדגן שלי במעגלים.

אני כולאת את ראשה בכלוב יפייפה, גניחותי גוברות.

והרטיבות משתלטת גם על הסדינים.

אני נוטפת לגמרי, והיא מכניסה אצבע כדי לעצור את הזרימה.

והיא נפעמת, כי היא רואה כמה חיכיתי לה.

וכמה הפות שלי חיכתה למגע שלה.

והיא כל כך עמוקה, והיא מרגישה אותי —

והיא מכניסה עוד אחת, ואני מתחילה להתמלא.

הרטיבות בלתי פוסקת, והגניחות גוברות והן לא מצליחות לעצור.

והן מוסיקה לאוזניה.

עוד ועוד ועוד, אני כבר מחזיקה את המיטה.

״אין לך מושג מה את עושה לי״ אני אומרת לה.

״ מה אני עושה לך? תגידי לי״ היא אומרת בקול מצווה, כמו שאני אוהבת.

ואני לא מצליחה לומר דבר ואצבע נוספת מצטרפת והלחץ בגופי גובר.

אני כל כך רוצה לגמור, אני מוכנה לבכות מאושר.

טיפול אהבה מתפרצות ממני.

״את רוצה לגמור?״ היא שואלת בטיזינג.

״ כן! כן!״ אני גונחת, ועיניי נפתחות שתמשיך בקצב הזה, בנקודה המדויקת הזו.

״תגמרי, תגמרי בשבילי״ ורק המשפט הזה הצית בי זיקוקים.

רגליי רעדו, נסגרו אט אט — אני אוחזת במיטה וגומרת.

אני נופלת חזרה אל המיטה, כשהיא עוד בתוכי והיא חוזרת שוב, ממשיכה במה שעשתה.

כאילו היא במלחמה והיא רוצה לנצח, היא עושה הכל.

והיא נהנת ממה שהיא עושה.

והרגליים שלי כבר רועדות. עוצמה ומהירות חזקה יותר ואני כבר לא עומדת בזה.

האורגזמה שוב בפתח, ועיניי מתגלגלות לאחור.

אני נושכת את שפתיי. ואני מתחננת שתיתן לי לגמור שוב.

והיא מגבירה את הקצב ולא מוותרת, ואני כבר מגיעה אל הגבול ומתפרקת.

אני נכנעת.

היא מסתכלת עליי, כיצירת אומנות.

מלאה בנוזלים שלי והרוק שלה,

יצירת אומנות מלוכלכת.

שלה ושלה בלבד.

היא אוהבת את הבלאגן שבי,

לשבור את הגבולות שלי אחרי שמתחה אותן.