יומנה של סטלנית

אני מרגישה את הסוף שלי קרב,

תחושת ריקנות מתפשטת בגופי כמו עשן הסמים שאני שואפת לריאותיי.

אני כבר לא עייפה, אלא מותשת.

אני לא מנצחת בקרב הזה, וכנראה שלעולם לא אצליח.

אני נכנעת, אני לא רוצה לנסות יותר.

עם הריקנות הכאב התעצם,

הניצוץ בעיניי נעלם,

ונותרתי אישה בעלת עיניים שחורות,

ריקות מתוכן,

מרוקנות מבכי.

הבטן שלי מתכווצת בכל פעם שהיא נכנסת,

ולא כי זה סימן טוב —

אלא כי הסערה מתקרבת.

מתי היא תבין שאני עייפה?

שכל התקופה האחרונה,

אני באמת מנסה.

אני נלחמת בכל שניה,

מטעות לחרטה,

ממילה למריבה.

אני רוצה חופשה,

לא כאן,

לא בעולם,

אלא הרחק מכאן — לכיוון העננים הרכים,

המשדרים שקט ושלווה.

הרצון להמשיך דועך,

הכאב עוד דורך — על הלב.

לאן נעלמה השלווה?

לאן נעלמה האהבה?

מה אני עשיתי רע?

מתי ארגיש אהובה?

כנראה שלעולם לא אדע — כל עוד זה ממשיך.

אני אמשיך להילחם, לך זה לעולם לא יספיק

ובסוף אני אתפרק.

למה היא נשארת?

למה היא לא מוותרת?

אם היא לא מאמינה וסומכת,

למה אני נלחמת?

האם אני לא מספקת?

רק כשאני מתפרקת, היא מחבקת.

ליבי כבד, יורד אל הבטן.

אני רוצה להיכנס לאולפן לעוד סשן,

שאולי דרך מילותיי ומנגינה עלובה —

תוכלי להבין מה אני מרגישה.

כמה אני מנסה,

וכמה אני רגישה,

לכל מילה.

שאת מוציאה.

את נראית כה חסינה,

כשאני בעמדת פגיעה,

את נהנת מהכאב,

שואפת אותו ללב —

זה מחייה אותך מחדש,

ממוטט אותי לאט.

ואת לא מבינה,

מה את עושה,

כמה את מכאיבה,

כשאת לא עונה.

כשאת שם שותקת,

יושבת ומהנהנת.

קשה ונסגרת.

אני מנסה לברוח ממך,

כמו מאש.

אך כשאני רחוקה — את קרובה.

וכשאני קרובה — את קרה.

מה את עושה?

למה את משחקת איתי?

אם את אומרת ״את שוכנת בליבי״ —

איתך אני כבויה,

לא נושמת לשניה,

כל הזמן לחוצה —

אני בתחרות ריצה.

אני צריכה הפסקה,

אני כבר לא מרוצה,

מרגישה לא חשובה.

אם רק היית יודעת מה את מחוללת אצלי בלב,

כשהמילים שלך חודרות כמו סכינים.

ואם לפתע, מילה אחת שלך הייתה מעלימה אותי מהעולם, אז היית מבינה שזה לא בסדר?

היית מתחרטת?

היית מתעניינת?

היית מצטערת?

היית שואלת?

היית דואגת?

או שהיית עוברת על פני כלא היה?

היית אכולת דאגה?

מלאה בשאלה.

מסתקרנת מהלא נודע הזה,

רוצה לשלוח אליו יד — רק כדי לדעת איך את תרגישי,

כשאיבדת מישהי שאהבה אותך,

יותר מכל דבר אחר בעולם.

שהייתה מוכנה להילחם ולתקן כל טעות,

שהייתה מוכנה לספוג תקופות קשות איתך,

שהייתה מוכנה להכיל את המילים שלך.

מישהי שרצתה ללמוד עלייך כל פרט קטן.

האם יכאב לך?

האם את סוף סוף תביני?

האם היית מרגישה הקלה?

———

אני הייתי לך מובן מאליו,

ואת היית לי המקום היחיד בעולם,

האדם היחיד שהפך לעולם,

האדם היחיד בעולם שלי.

אז מדהימה שלי,

תזכרי את זה כאזהרה.

האהבה שלך יותר כואבת מהמוות,

יותר עצובה מהחיים עצמם.

הנשיקות שלך הן רעל מתוק שנספגו לעורי,

השאירו חותם כצלקת כואבת.

פצע פתוח — האהבה שלך הייתה כמלח.