היא חוזרת מיציאה, עצבנית וגמורה.
שואלת האם יש משהו לאכול ופותחת את דלת המקרר.
אין יותר מידי אפשרויות ואני רואה את פנייך נפולות ועצובות, אבל מרגיש לי שזה לא בגלל הרעב — אלא משהו אחר קורה.
ואת שותקת ונשכבת על המיטה,
אני מנסה להוציא ממך את סודות כאבייך — אך את סגורה ומסקרנת, ואני לא יודעת למה.
את אוספת את ידיי בתוך ידיך, ומזכירה לי כמה אני קטנה לידך — מזכירה לי שאני לרשותך.
את נושקת לי קלות, וצמרמורת מתפזרת בגופי.
את צופה בי מתענגת, ועיניי מתמלאות דמעות — של התרגשות, של געגוע.
צימאון למגע שלך, לכך שחיכיתי לך כל היום.
ואת מחייכת את החיוך היפה שלך, מזיזה את שיערי מפניי, מתבוננת ביצירה המלאה שלך.
את מניחה את ידך על פניי, ומקרבת אותי לנשיקה.
אני מרגישה שעליתי מעל פני המים לנשימה, עמוקה — נלחמתי בשדים שלי לאורך כל היום, הנשיקה שלך שיתקה אותם ברגע.
שפתינו זזות בהרמוניה, והחום בגופי גובר.
היא טורפת אותי, היא רעבה רק אליי.
היא חיכתה לי באותה מידה, התרגשה למגע שלי.
אני נסחפת יותר ויותר, ואני לא מצליחה להשתחרר — אני לא רוצה לשחרר, אני מתמכרת לטעם שלה,
לתחושה שהיא מעבירה בי.
היא מכשפת אותי כשהיא מצמידה אותי לגופה, מושכת בשיערי קלות. פאק, מה היא עושה לי?
היא יודעת את הכוח וההשפעה שיש לה עליי,
ואולי זו רק נשיקה, אך הנשיקה הזו סוגרת אותנו בבועה משלנו — מפרידה אותנו מהכאוס שבחוץ ונותנת לנו לשלב את הכאוס של כל אחת מאיתנו לפנטזיית דמיון.
היא כל כך יפה, אך למה היא לא בטוחה בזו?
אני רק רוצה להרגיש אותה, להיות שלה,
שהיא תשלוט ותחליט, אני אהיה הצעצוע שלה.
״אין לך מושג כמה חיכיתי לך״ היא אומרת,
וליבי מתחרפן, כמו מטומטמת שמאוהבת.
אני רוצה להיות קרובה יותר,
בתוך עורה,
בליבה,
בראשה.
היא טועמת ממני, הלשון שלה רוקדת עם שלי.
סשן שלם מתמלא בנשיקה,
זהו מחזה עוצר נשימה,
היא הדמות הראשית, מלאה בפלא—מלאה בכל טוב.