על בדסם וספורט אתגרי בכלל...

אני זוכר את הסשן ראשון שלי.. את הריגוש והמתח שאחזו בי לפניי. הלבד שלי דפק בעוצמה, התרגשתי כמו שלא התרגשתי אף פעם קודם לכן... ואז, זה התחיל, והכל נשכח, נרגע... מצאתי את מקומי בעולם.
אני זוכר את הצניחה הראשונה שלי... הייתי כל כך רגוע שבדיעבד זה קצת מלחיץ. התקרבתי לדלת המטוס, ויצאתי החוצה בלי לחשוב פעמיים. ההלם הכה בי הפעם כשהייתי באוויר, כשהבנתי מה בדיוק עשיתי.
ועכשיו,
אני מתרגש קצת כשאני יודע שזה הולך לקרות.. מצפה לזה.
בדיוק כשאני מתרגש כשדלת המטוס נפתחת, ואני יודע שהזמן קרוב.
ובשני המקרים, הראש נקי ממחשבות ברגע האמת.
בין אם זה כשאני עומד מולה, ערום, עם מבט מושפל.
בין אם זה כשאני תלוי מחוץ לדלת המטוס, רגע לפני שאני משחרר את האחיזה.
והאפקט, הוא אותו אפקט.
מהרגע שאני משחר, הכל מושלם... ואני חיי...