סיפורי המלכה

סיפור האהבה בין בניטו מוסוליני לקלרה פטאצ'י המאהבת המועדפת והאחרונה שלו, היה אינטנסיבי, אובססיבי ורווי בתשוקה כמעט דתית, כפי שמשתקף ביומניה ובמכתביהם. פטאצ'י, שהייתה צעירה ממנו בכמעט 30 שנה, תיעדה בפירוט רב את הקשר הלוהט ביניהם.
ברישום כמעט יומיומי ביומניה החל משנת 1932 (שנת פגישתם הראשונה) ועד ימיהם האחרונים ב-1945 היא תיעדה כל פגישה, שיחה, מכתב, אירוע, מחשבה, ואקטים מיניים והיו רבים כאלה..

מהיומנים עולה כי הייתה ביניהם מערכת רגשית ומינית סאדו-מזוכיסטית קשה, אלימה ורוויית קנאה.
יומניה של קלרה פטאצ'י, נשמרו בארכיון המדינה האיטלקי ופורסמו רק בעשורים האחרונים.
היומנים שפורסמו תחת הכותרת Mussolini Segreto - "מוסוליני הסודי" מספקים הצצה כמעט גרפית לדינמיקה הזו.

הם נפגשו לראשונה ב-24 באפריל 1932.
קלרה הייתה בת 20, צעירה יפהפייה ממשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה (אביה היה רופאו של האפיפיור). מוסוליני היה בן 48, בשיא כוחו כרודן איטליה. (נשוי לרקל ואב לחמישה ילדים).
קלרה ומשפחתה נסעו במכוניתם לכיוון חוף הים באוסטיה. מוסוליני, שנהג בעצמו במכונית ה"אלפא רומיאו" האדומה שלו, עקף אותם. קלרה, שהעריצה אותו מילדות וכתבה לו מכתבי הערצה מגיל 14, זיהתה אותו וצעקה: "דוצ'ה! דוצ'ה!". הוא עצר בצד הדרך, והם שוחחו במשך כמה דקות.
קלרה מתארת את הרגע שבו ראתה אותו במכונית, ומה היא חשה כשהוא עצר:
"הלב שלי החסיר פעימה. הוא הסתכל עליי בעיניים הגדולות והממגנטות שלו. כששמעתי את קולו בפעם הראשונה, הרגשתי רעד עובר בכל גופי. הוא שאל מי אני, ואני הרגשתי שאני נמסה תחת המבט שלו. הוא היה כל כך חזק, כל כך גברי, כאילו כל הכוח של איטליה מרוכז באדם אחד."
מוסוליני לא בזבז זמן. הוא הוקסם מהצעירה שהביטה בו בעיניים מעריצות.
הוא החל להזמין אותה ל"שיחות" בלשכתו בפאלאצו ונציה. בהתחלה אלו היו פגישות אפלטוניות לכאורה. הוא היה שואל אותה על חייה, על לימודיה ועל חלומותיה, כותב לה פתקים קטנים ומתקשר לביתה. קלרה מספרת שהוא היה מחמיא לה על עיניה ועל "טוהרה", אך מהר מאוד החיזור הפך לאגרסיבי יותר ומוסוליני הבהיר לה שהיא "נבחרה" על ידי הגורל להיות לצידו.
קלרה מתארת את הפגישות הראשונות בתוך הארמון, עוד לפני שהקשר הפך לפיזי לחלוטין, ואת המתח המיני המאיים:
"הלכתי בחדר העצום, והד הצעדים שלי הפחיד אותי. הוא ישב שם, רחוק, מאחורי שולחן הכתיבה. כשניגשתי, הוא קם ותפס את ידיי. הידיים שלו היו חמות ושולטות. הוא אמר לי: את רק ילדה, אבל יש בך משהו שמשגע אותי. הרגשתי קטנה כל כך מולו, ורציתי שהוא פשוט יבלע אותי."
לא עבר הרבה זמן, הקשר הפך למיני ומוסוליני מיהר לשכן את קלרה בארמונו.
וכך מספרת קלרה על הפעם הראשונה:
"הוא לא היה עדין, והודיתי לו על כך. הוא לקח אותי כמו שחייל לוקח שלל במלחמה. כאב לי, אבל זה היה כאב קדוש. הוא נשך את שפתיי ולחש: עכשיו את שלי, לנצח. הרגשתי שבאותו רגע נחתם הגורל שלי. לא הייתי עוד קלרה פטאצ'י, הייתי הדבר שלו. הוא אמר שאני הבשר שלו, ואני רציתי שהוא יאכל אותי."
למרות האגרסיביות, קלרה לא נרתעה. ביומנה היא כתבה שהיא הרגישה "קורבן קדוש" על מזבח הגבריות שלו. עבורה, העובדה שהאיש החזק ביותר באירופה רוצה אותה בכזו פראות הייתה המחמאה הגדולה ביותר.
אבל מהרגע שהקשר הפך לפיזי, הדינמיקה השתנתה במהירות והפכה למסלול של שליטה מוחלטת! ועד מהרה הקנאה המילים הגסות, החניקות והמכות לא איחרו לבוא.
מוסוליני דרש ממנה להתנתק מחבריה ולצמצם את קשריה החברתיים והיא הפכה להיות "האסירה מרצון" שלו.
קלרה סיכמה את המעבר הזה ביומנה כך:
"בהתחלה רציתי שהוא יאהב אותי. אחר כך הבנתי שהוא לא יודע לאהוב, הוא יודע רק לשלוט. ואז החלטתי שאני רוצה להישלט על ידו עד מוות."
באחת משיחותיהם שתועדו ביומן אמר מוסליני לקלרה: "אני אוהב אותך בטירוף... אני רוצה להכאיב לך, להיות אלים איתך, כדי שתרגישי את עוצמת האהבה שלי דרך הכאב."
"לפעמים אני רוצה להרוג אותך, כדי שאף אחד אחר לא יוכל להסתכל עלייך לעולם."

הקנאה האובססיבית: מוסוליני היה מתקשר לקלרה עשרות פעמים ביום ודורש לדעת היכן היא ובמה היא עוסקת בכל דקה. הוא כתב לה:
"אני חולה ממך, מהמחשבה שאת נושמת את אותו האוויר עם גברים אחרים. את צריכה להיות שלי בלבד, סגורה בתוך קופסה שרק לי יש את המפתח אליה."
"אני אוהב אותך כשהגוף שלך רועד תחת ידי, כשאת מפחדת ממני. אני רוצה להיות האדון והבעלים של כל תא בגופך."
"אני לא יכול לעבוד, אני לא יכול לחשוב. אני כלוא בתוך המחשבה עלייך. את השד שלי והמלאך שלי בו זמנית."
"היו לי אלף נשים, אבל את היחידה שחדרה לי מתחת לעור. השאר היו רק צללים. את הדם שזורם בעורקיי."
קלרה כתבה שהשיבה לו:
"אני חיה רק למענך, עבור החיוך שלך, עבור הרגעים שבהם אתה קורא לי קלרטה...
בלעדיך אני לא קיימת, אני רק קליפה ריקה."
על הכאב: "גם כשהוא פוגע בי, גם כשהוא צועק עליי בטירוף של קנאה, אני אוהבת אותו יותר. הכאב שהוא גורם לי הוא הוכחה שאני שייכת לו."
קלרה מספרת שהוא היה חוקר אותה שוב ושוב על מאהבים מהעבר (למרות שהיא הייתה צעירה מאוד): "הוא רצה שאספר לו הכל, בפרטי פרטים, רק כדי שיוכל לצעוק עלי ואז לאהוב אותי באלימות גדולה יותר".
"הוא הכריח אותי לספר לו על הפעם הראשונה שלי, על כל נשיקה שקיבלתי מגבר אחר לפני שנים. הוא היה מקשיב בפנים קפואות, נושם בכבדות, ואז היה מתנפל עלי באכזריות, כאילו הוא מנסה למחוק את האיש ההוא מתוכי. הוא היה אומר: עכשיו, אחרי מה שעשיתי לך, את עדיין זוכרת את השם שלו? עניתי לו שאני לא זוכרת אפילו את השם שלי, רק את שלו."
היא כתבה שהוא נהג לומר לה במיטה: "אני לא רוצה שתהיי ליידי איתי. אני רוצה שתהיי הזונה שלי, הכלי שלי. אני רוצה שתעשי דברים שמעולם לא העזת לעשות עם אף אחד אחר."
קלרה מספרת שהוא דרש ממנה לתאר לו במילים מה היא מרגישה בזמן שהם יחד: "תגידי לי שזה כואב, תגידי לי שאת לא יכולה לסבול את זה יותר, שזה יותר מדי בשבילך. אני רוצה לשמוע את הקול שלך נשבר."
"לפעמים אני מרגיש שאני רוצה לשבור אותך, רק כדי לראות אם את עדיין תאהבי אותי כשאת שבורה. אני רוצה שתהיי שלי כמו שאדמה שייכת לכובש שלה."
ככל שהשנים עברו, מוסוליני הפך ליותר אובססיבי, והתיאורים של קלרה הפכו ליותר ויותר מפורטים לגבי האקטים הפיזיים והתחושות שלה:
"הוא סטר לי כל כך חזק שהאוזניים שלי צלצלו. הוא עשה זאת כי איחרתי בחמש דקות. לאחר מכן, תוך כדי המעשה, הוא נשך את תנוך אוזני ולחש: זה הטעם של המשמעת שאת צריכה ללמוד."
ותיאור נוסף:
"הוא סטר לי בפראות, שוב ושוב, עד שהפנים שלי בערו. הוא צעק עליי שאני בוגדנית, שאני חושבת על אחרים. ואז, בשיא הזעם הזה, הוא התנפל עליי ואחז בי בכוח כזה שחשבתי שיחנוק אותי. זה היה הלילה הכי סוער שהיה לנו."
והחניקות הגיעו..
"הוא תפס את גרוני בידיו הגדולות והחזקות. הוא לחץ ולחץ עד שהרגשתי שהאוויר נגמר לי, שהראייה שלי מטשטשת. הוא הסתכל לי עמוק בעיניים וצעק: את שלי! את תמותי תחת ידיי! לא פחדתי. באותו רגע רציתי שהוא באמת יחנוק אותי, רציתי למות מהאהבה האלימה שלו, כדי שהרגע הזה יהיה הנצח שלי."
"הידיים שלו הן לא ידיים של מאהב עדין. הן ידיים של חייל, של כובש. כשהוא נמצא מעליי, הוא אוהב להחזיק בצווארי, להרגיש את הדופק שלי מאיץ תחת הלחץ שלו. הוא לוחש לי מילים גסות ודורש שאגיד לו שאני השפחה שלו. כשהוא מרפה, אני נשארת עם סימנים אדומים שמעטרים את גרוני כמו שרשרת יקרה. אני מסתכלת עליהם במראה בגאווה."
"הידיים שלו נסגרו על גרוני. לרגע אחד הכל החשיך, והרגשתי את המוות נוגע בי. הוא שאל בנשיפה: של מי את?, ועניתי לו בשארית כוחותיי: שלך, אדוני, רק שלך. הסימנים האדומים שנשארו לי בבוקר היו עבורי יקרים יותר מכל תכשיט."
"הוא הצמיד אותי לרצפה ולחץ על גרוני בשתי ידיו. ראיתי רק את הלבן של עיניו הגדולות. הוא צרח: אני אהרוג אותך כדי שאף אחד לא יסתכל עלייך יותר! הרגשתי שאני דועכת, שאין לי חמצן, וזו הייתה התחושה הכי עילאית שחוויתי. כששיחרר, הוא לא ביקש סליחה. הוא פשוט לקח אותי באלימות כפולה."
והקללות..
קלרה מתארת מקרים שבהם הוא היה צועק עליה "זונה" (Puttana) ו"כלבה" (Cagna) תוך כדי שהוא מכה אותה או מקיים איתה יחסי מין:
"הוא קורא לי בשמות שאישה הגונה לא אמורה לשמוע. הוא משתמש במילים הכי גסות שיש, מילים של רחוב, של בתי בושת. אבל כשהן יוצאות מהפה שלו, הן נשמעות לי כמו פקודות קדושות. המילים שלו מצליפות בי כמו שוט, הן גורמות לי להרגיש קטנה, אפסית, וזה בדיוק מה שאני רוצה להיות מולו – כלום, כדי שהוא יהיה הכל."
עוד תיאור בנושא:
"הוא צעק לעברי מילים מחרידות, קרא לי בשמות של נשים מהרחוב. הוא אחז בשערי ומשך את ראשי לאחור כדי שאסתכל עליו בזמן שהוא מקלל אותי. הטירוף בעיניו היה מפחיד וממגנט. הוא רצה שאבכה, ואז כשהדמעות זלגו, הוא ליקק אותן ואמר: עכשיו את הטעם של התבוסה שלי, קלרטה."
קלרה מתארת שהיא הייתה בוכה ומתחננת שיפסיק לקרוא לה בשמות גסים, אך מיד מוסיפה: "ככל שהתחננתי יותר, הוא נהיה אכזרי יותר במילותיו, ואני הרגשתי התרגשות נוראית. הבנתי שסירוב שלי הוא רק דלק עבורו."
"אני רוצה להתיש אותך, להשאיר אותך בלי כוח לעמוד, כדי שגם אם תרצי ללכת לגבר אחר לא תוכלי. אני רוצה שכל הגוף שלך יכאב מהנוכחות שלי."
"בכל פעם שאני נוגע בך, אני שואל את עצמי אם מישהו אחר העז לחלום על מה שאני עושה לך עכשיו. המחשבה הזו גורמת לי לרצות להכאיב לך יותר, כדי למחוק כל זיכרון אחר."
קלרה מצידה מתארת את היחסים במונחים של פולחן:
"הוא האדון, הוא המזבח ואני הקורבן. כשהוא משתמש במילים הכי נמוכות, כשהוא מכה או חונק, הוא בעצם מקדש אותי. הוא אומר לי: את האישה היחידה שראויה לסבול את הטירוף שלי. ואני מודה לו על כל מכה ועל כל קללה."

ב-1938 קלרה כבר הייתה שבויה לחלוטין בנרטיב הזה. היא כותבת:
"הוא שואל אותי אם אני שונאת אותו על הגסות שלו, על המכות, על הדרך שבה הוא משתמש בי כמו בחפץ. אני עונה לו שאני אוהבת אותו יותר בגלל זה. האהבה שלו היא כמו אש ששורפת את כל מה שמשעמם ורגיל בחיים האלו. אני מעדיפה למות תחת ידיו מאשר לחיות בחיבוק של גבר אחר."
עונשים ונשיכות:
כשהוא היה כועס עליה (בדרך כלל בגלל קנאה), הוא היה משתמש במין ככלי לענישה:
"הוא הכריח אותי לחכות לו בחדר צדדי כמעט עירומה במשך שעות, רק כדי להראות לי שהוא האדון של הזמן שלי. כשהוא סוף סוף נכנס, הוא היה מתנהג באדישות קרה, ורק אחרי שהייתי מתחננת בדמעות, הוא היה לוקח אותי באלימות גדולה מהרגיל ואומר: זה מה שמגיע למי שלא מצייתת לדוצ'ה."
התיעוד על "הנשיכות" כסימני בעלות, זה פרט שחוזר הרבה ביומנים של 1938:
"הוא נשך אותי בירך הפנימית כל כך חזק שצעקתי. הוא צחק ואמר: עכשיו, כשתתלבשי, תזכרי בכל צעד שהפה שלי היה שם. הוא אהב להשאיר חתימות פיזיות במקומות שרק הוא יכול לראות. הוא קרא לזה החותם של מוסוליני."
"הזרועות שלי כחולות מהאחיזה שלו. הוא נושך אותי עד זוב דם. הוא שאל אותי למחרת אם זה כואב, וכשעניתי שכן, הוא חייך ואמר: ככה אני רוצה אותך – מסומנת על ידי."
"הוא נשך את שפתיי עד שטעמתי את הדם של עצמי. הוא אמר לי שזה הטעם של האהבה שלנו, מר, חזק ואלים. אני לא רוצה נשיקות רכות, אני רוצה את החורבן שהוא מביא עליי."
למרות שקלרה הייתה המאהבת הקבועה שלו, מוסוליני המשיך להיפגש עם נשים רבות אחרות למטרות סקס. כשקלרה ניסתה "להעניש" אותו על בגידותיו על ידי קרירות או שתיקה. מוסוליני לא היה מוכן לסבול את זה:
"הוא נכנס לחדר וראה שאני קרה אליו. הוא לא ניסה לפייס אותי במילים. הוא פשוט פקד עליי להתפשט ולעמוד בפינת החדר בזמן שהוא המשיך לקרוא דוחות צבאיים. הוא רצה שאני ארגיש כמו חפץ חסר ערך. כשהוא סוף סוף ניגש אליי, הוא עשה זאת בבוטות כזו שהרגשתי מושפלת עד עמקי נשמתי. הוא אמר: אל תנסי לשחק איתי משחקים, קלרטה. את חיה רק בזכות התשוקה שלי."
באחד הרגעים הכי קיצוניים ב-1938, אחרי ריב קשה על אחת המאהבות שלו, מוסוליני הכריח את קלרה לבצע טקס של ממש:
"הוא הוציא סכין קטנה ושרט קלות את עורו, ואז דרש שאעשה את אותו הדבר. הוא רצה שנערבב את הדם שלנו. הוא אמר בשפה בוטה וגרפית שהדם שלי שייך לו ושהוא ישפוך אותו לפני שייתן לי לעזוב. הוא אחז בצווארי ולחש: את שבויה שלי, בדם ובבשר. אין לך לאן לברוח."

האם מוסוליני אהב את קלרה?
האם זה באמת היה סיפור אהבה גדול מהחיים או
מערכת יחסים של שליטה, התמכרות ואלימות שהתחפשה לאהבה?
זו שאלת מיליון הדולר בביוגרפיה של מוסוליני, והתשובה מורכבת כמו האיש עצמו. אם בוחנים את העדויות, נראה שהתשובה היא שילוב רעיל בין אובססיה, תלות נפשית וסקס, אבל ספק אם זו הייתה אהבה במובן הבריא והרומנטי של המילה.
עבור מוסוליני, קלרה הייתה קודם כל אובייקט.
והסקס היה דבק חזק שחיבר ביניהם.
סקוראטי (סופר וחוקר אקדמי) כותב שהמיניות של מוסוליני הייתה בלתי נפרדת מהפשיזם שלו. עבור מנהיג פשיסטי, כוח הוא אירוטי.
הוא מתאר כי הדרך שבה מוסוליני "כבש" נשים הייתה באותה הברוטליות שבה כבש את השלטון. עבורו, קלרה פטאצ'י היא לא רק מאהבת, היא הנתינה האידיאלית – זו שמוכנה לסבול הכל למען המנהיג.
קלרה מצידה אכן סגדה לו והתמסרה בטוטליות לכל שיגעון שלו, כולל האלימות והשפה הגסה.
הוא אהב את זה כי זה נתן לו תחושת עליונות ששום דבר אחר לא נתן לו.
הוא אמר לה פעם: "אני לא יודע אם אני אוהב אותך או אם אני פשוט זקוק לדם שלך כדי להרגיש את הדם שלי זורם".
באחד הקטעים הכי מפוכחים שלה, קלרה כתבה:
"לפעמים אני חושבת שהוא שונא אותי על כך שאני מכירה את כל חולשותיו. הוא אוהב את הגוף שלי כי הוא יכול לשבור אותו, והוא אוהב את הנשמה שלי כי היא שייכת לו לחלוטין. האם זו אהבה? אולי עבור אדם כמוהו, זו הדרך היחידה לאהוב."
לסיכום: הסאדו-מזוכיזם ביניהם היה גם רגשי.
הוא היה זקוק לכניעה של קלרה כדי להרגיש חי, והיא הייתה זקוקה לאגרסיביות שלו כדי להרגיש נאהבת.
יחד עם זאת, ביולי 1940 קלרה גילתה שהיא בהיריון. בספטמבר היא סבלה מהפלה טבעית שהסתבכה קשות והפכה לזיהום כללי (ספסיס) ודלקת הצפק (פריטוניטיס).
וזה היה רגע שבו הדיקטטור נשבר. פארל וסקוראטי (שכתבו ספרים על מוסוליני) מתארים מוסוליני שונה לגמרי מהדמות הציבורית:
הוא ביטל פגישות מדיניות וצבאיות דחופות למרות שאיטליה כבר הייתה במלחמה באותה עת.
(אגב, מזכיר קצת את היטלר ליד מיטתה של יוניטי מיטפורד, ראו פוסט קודם).
הוא בכה לצד מיטתה, החזיק את ידה והתחנן בפני הרופאים שיצילו אותה. הוא היה אחוז אימה מהמחשבה שהיא תמות בגלל היריון ממנו והם מסכימים שזה היה הרגע שבו הוא הבין שהיא לא רק "מאהבת", אלא חלק בלתי נפרד מחייו.

השנים האחרונות:
בין השנים 1943 - 1945 מצטיירת מהיומנים תמונה טרגית ונואשת שבה המין הפך למפלט האחרון של דיקטטור מובס ושבור.
בתקופה זו, מוסוליני כבר לא היה ה"דוצ'ה" הכריזמטי של שנות ה-30. הוא היה אדם חולה, סובל מבעיות בקיבה, דיכאוני ונתון לחסדי הגרמנים. קלרה פטאצ'י, בנאמנות כמעט בלתי נתפסת, נשארה לצידו.
קלרה מתארת אדם שזקוק להרבה יותר "אישורים" לגבריותו. הוא היה שואל אותה שוב ושוב אם הוא עדיין ה"אדון" שלה, כשבחוץ האימפריה שלו התפרקה.
קלרה כתבה: "הוא נראה זקן, פניו חיוורות ועיניו כבויות. אבל כשהוא נוגע בי, הוא מנסה למצוא את האש הישנה. הוא נאחז בגופי כאילו הייתי קרש הצלה בים סוער".
"הוא נצמד אליי בלילה כמו ילד שמפחד מהחושך. הוא רוצה שאהיה שם, שאגע בו, שיוכל להרגיש שהוא עדיין חי דרך הגוף שלי".
מוסוליני אמר לקלרה משפטים שהיו ספוגים בתחושת סוף: "כולם עזבו אותי, קלרטה. השרים שלי, הגנרלים שלי, אפילו העם שצרח את שמי. רק את נשארת. את האימפריה האחרונה שלי".
הוא שאל אותה אם היא מפחדת למות. קלרה ענתה לו (כפי שכתבה אחר כך): "אמרתי לו שכל עוד אני איתו, המוות הוא רק עוד חדר שאנחנו נכנסים אליו יחד. אני לא מפחדת מהכדור של הפרטיזנים, אני מפחדת מהחיים בלעדיך".
במכתב האחרון למשפחתה היא כתבה לאימה: "גורלי נחתם. הוא זקוק לי עכשיו יותר מאי פעם. אל תבכו עליי, אני הולכת עם האלוהים שלי".

במהלך המנוסה האחרונה שלהם צפונה ב-1945 (מוסוליני ניסה לברוח לשוויץ בליווי שיירה של חיילים גרמנים כשהוא עצמו מחופש לחייל גרמני).
הוא נתפס במחסום דרכים שהקימו פרטיזנים איטלקים. בחיפוש שערכו במכוניות או במשאיות של השיירה הגרמנית הם זיהו אותו.
מוסוליני וקלרה בילו ביחד את הלילה האחרון והנאמנות שלה עמדה למבחן סופי ב-28 באפריל 1945:
הפרטיזנים האיטלקים הגיעו להוציא להורג את מוסוליני, הם הציעו לקלרה לברוח אך היא סירבה.
הפרטיזן וולטר אאודיסיו סיפר שקלרה ניסתה להגן על מוסוליני בגופה: כשכיוונו את הנשק לעבר מוסוליני, קלרה צרחה: "לא, הוא לא חייב למות!"
היא זינקה קדימה, וניסתה לחסום בגופה את הכדורים המיועדים לבניטו. כתוצאה מכך
היא נורתה ראשונה, ורק לאחר מכן נורה מוסוליני.

גופותיהם נלקחו למילאנו וניתלו מרגליהם לקול צהלות ההמון.

"כמו כלב למרגלות אדוניו" כך סקוראטי מתאר את קלרה ברגעיה האחרונים לא כגיבורה פוליטית, אלא כאישה שאיבדה כל זהות מחוץ למוסוליני.
"היא לא נשארה שם בשם הפשיזם, אלא בשם האובססיה. סקוראטי כותב שברגעים ההם, כשמוסוליני כבר היה צל של אדם, רועד, מובס ושבור, קלרה הייתה היחידה שהמשיכה להחזיק את המסיכה שלו. "היא אהבה את הדיקטטור גם כשהוא כבר לא היה קיים."