לצאת מהארון

מניאק! מניאק!! מניאק !!!!!!!!!!!!!!!

זה מה שהוא. מניאק!

(הערה לכולם: אני לא נולדתי בישראל אלא בארצות הברית, העברית שלי לא משהו אבל השכל כן!!!!)

פגשתי אותו לראשונה לפני שנתיים. נאה, חתיך, עיניים ירוקות בורקות. שולט. מנסה לשנות את העולם. מטורף. החלום שלי.
הוא ראה שנדלקתי והבטיח לי זיון. ובמקום לקבל אותו - קיבלתי שניים מהחברים שלו. הוא ישב עם החליפה השחורה שלו, וחייך.

"הבטחתי לך זיון", הוא אמר לי אז, "אבל לא הבטחתי לך אותי."

מניאק.

אני כבר יותר מגיל 25, ולא ראיתי מניאקים כמוהו. השכל שלו כל כך חריף, שעוד לפני שאני מספיקה לפתוח את הפה הוא כבר עונה. מסתכל לי לתוך העיניים, קורא אותי וקורע אותי מבפנים. 15 דקות, הוא שותה קפה ונעלם.

בכל פעם שהיה מגיע לתל אביב, הייתי הולכת לראות אותו. מסתכל, מדבר, שולט בכל העסקים והמילים הגבוהות האלה. קונה, מוכר, נוסע, חוזר, כותב, מוחק, מרצה, מלמד, בונה, הורס. פצצת אנרגיה.

ואז הוא נעלם. אני שולחת הודעות - אבל הוא יצא לחו"ל. מדי פעם אנחנו מדברים במסנג'ר - אבל הוא תמיד עסוק.

והנה הוא עונה לי SMS -

IN THE CAGE

ואני פה שוב. מדברים.

"אני רוצה אותך, תהייה לי מאסטר" אני אומרת.
"את ונילה במסווה" הוא צוחק עלי. "זיון טוב, אבל לא בשבילי. אני מחפש שפחה, אמיתית"
"קח אותי" אני מתחננת. והוא צוחק.
"את ונילה. חפשי לך ונילה"
"תאמן אותי" אני מבקשת.
"אני לא רוצה אותך" הוא אומר.
"בבקשה" - אם היה אפשר לרדת על 4 במסנג'ר, הייתי עושה את זה. כורעת ברך. מתקופפת. ויותר מזה.
"בלי התחייבות" הוא אומר. "אני מחפש משהו טוב יותר. את לכל היותר יכולה להיות חתול לשעשוע. אימון להשאר בכושר. אל תצפי לכלום."

אפילו לזה הסכמתי. בשביל הסיכוי.

"אני רוצה בלוג" אמרתי לו
"שום מילה - שלא תעיזי" הוא מאיים
"ניק?" אני שואלת
"ללא ניק. כלום. את לבד שם, עם כל נוטפי הריר. ואל תדברי אלי בצ'אט אם אני לא פונה"
"אוווווףףףף!" אני אומרת.
"איזה ניק חשבת לבחור לי?" הוא שואל.
"המניאק" אמרתי לו. אי אפשר לשקר לו - בכלום. לא ממליצה.

הוא צוחק. "טוב. תרימי בלוג".