. . . . .

ניצנים של רגש נובטים
מבתקים את הקליפה
קצה מבצבצץ
אנדרנלין מתרוצץ

בהתחלה זה כואב
ואז זה פורץ החוצה

ברגישות.


ובמקביל
הקשיחות שמוכרת
מתפוררת
ורגישות רועדת מפציעה
אשה שפחה מוכנה לאהבה
ready for love

אהבות מלבלבות
שתיקות
תשוקות
חלומות

רקמה אנושית קסומה
נרקמת , מדהימה
ואתה
שומר על דממה
המומה

יש כותרת לעיתון
"יוצאת לשנת שבתון"

ידיך על פני.
חופנות

ידיך על פני
סוטרות

ידיך על פני
מלטפות

ידיך על פני

כובשות
אותי

עטופה בך.

יש יופי בשקיעה
למרות היותה סיום
למרות שיש בה פרידה של יום
למרות שיש בה עצב כתום.

יש בה יופי
ויש בה תקווה
צריך להמשיך לאמן את הלב שירגיש בשקיעה את היופי ולהאמין

חורזת את החוויות של חיי לרקמה יפיפה ,
לגלימה להתעטף בה
ביום סגריר, ברגע שביר.

חורזת את הפנים שחייכו אלי,
את העינים שחקרו בי,
את האצבעות שנגעו בי
את הקולות שרגשו אותי.

מטמינה את החרוזים בשקית שקופה
שמורים זה לצד זה, שמורים בשקית של זכרון.

אורגת את הזכרונות כולם, לרקמה אנושית נפלאה
לתולדות הזמן של השפחה, לחלומות גנוזים של האשה
משאירה אותם בעבר.

לוקחת איתי למסע רק מי שידע לעצב אותי ולא להעציב אותי.

פוסעת...
צעדים זהירים ...
ולפני - פסגה

לודוויג ויטגנשטיין אמר,

כשאין משהו ראוי לומר , סימן שזה הזמן להחריש.

אוחזת במחק גדול
מוחקת מליבי הכל

מוחקת כאב ישן, תקווה שחוקה,
עוקרת אכזבה וותיקה
מנקשת עשבים שוטים
עושה סדר בחדרי החדרים
... של הלב

ריק נפלא מתפשט בנפשי
space נקי

נפלא
חלל מופלא לרקום בו חלומות חדשים
חופשיים

ריק ושלוה
מקום חדש
זה סוף / זו התחלה