. . . . .

חורזת את החוויות של חיי לרקמה יפיפה ,
לגלימה להתעטף בה
ביום סגריר, ברגע שביר.

חורזת את הפנים שחייכו אלי,
את העינים שחקרו בי,
את האצבעות שנגעו בי
את הקולות שרגשו אותי.

מטמינה את החרוזים בשקית שקופה
שמורים זה לצד זה, שמורים בשקית של זכרון.

אורגת את הזכרונות כולם, לרקמה אנושית נפלאה
לתולדות הזמן של השפחה, לחלומות גנוזים של האשה
משאירה אותם בעבר.

לוקחת איתי למסע רק מי שידע לעצב אותי ולא להעציב אותי.

פוסעת...
צעדים זהירים ...
ולפני - פסגה