יש לי וידוי,
אני מקנאה באנשים נשואים ברמות.
אני כל כך אוהבת את הזוגות כאן בכלוב וכל כך נהנית לשמוע על החוויות שלהם והחיבור שלהם.
אני נמשכת לאהבה שלהם בקנאה כזאת ובהיפנוזה, אני לא יודעת למה זה כל כך תופס אותי ומרתק אותי אבל לראות זוג נשוי באושר מעביר בי רטט ורגש שאני לא מצליחה לזהות.
משהו במסירות והשייכות וההיכרות כל כך יפה ואני יודעת שאני גם ברמה מסוימת כנראה עושה להם רומנטיזציה אבל זוגות של 20 ו30 שנה מרתקים אותי.
ואני כל כך נבוכה מזה זה מרגיש לי רגש יותר מלוכלך וסוטה מכל סקס שאי פעם עשיתי אני מרגישה כמו ילדה מציצנית ומטופשת.
ובו זמנית אני לא יכולה לדמיין את עצמי נשואה, קשה לי לחשוב שתהיה אישה שאני אכיר ואקרא לה בית גם עוד 30 שנה, שאני אמשיך להתחרמן ולהידלק בכלל ושתמשיך להתעניין ולעניין אותי.
אני אישה שחולמת על פנסיה מגיל 14, לא מגזימה, באמת חלום חיי הוא הפנסיה.
ולא משנה מה אני מדמיינת בתמונה העתידית הזאת יש אותי ורק אותי, ומשפחה פרוותית כמובן אבל אני בחיים לא דמיינתי בן אדם נוסף.
לא חברים לא משפחה לא זוגיות אני רואה את עצמי יחידה ומנותקת וזה לא שאני מדמיינת אנשים ואז מוחקת אותם בביטול, באופן טבעי פשוט רק אני.
כן דמיינתי שיהיה לי נכדה מאומצת דרך שכנים או משהו אבל אני לא כזה אוהבת ילדים אז שתלך אחרי שעתיים שלוש ואני אחזור לבהות בעצים.