גברים חיים תחת לחץ מתמיד שרובם אפילו לא מודעים אליו:
להיות חזקים, להיות אלה שמחליטים, אלה שמובילים, אלה שלא מתלוננים, אלה שיש להם תשובות. זה לא משהו שמישהו אמר לנו פעם אחת וגמרנו, זה רעש רקע שמלווה אותנו 24/7 מגיל אפס. תסתכל סביבך, בעבודה, במשפחה, ביחסים, אפילו בסרטים ובפרסומות. הציפייה ברורה: אתה הגבר, אתה מחזיק.
ומה שגיליתי על עצמי, ואני חושב שזה רלוונטי להרבה יותר חבר'ה ממה שמדברים עליו, זה שכניעה לאישה דומיננטית עובדת אצלי כמו מתג. ממש מתג פיזי. ברגע שאני נכנס לדינמיקה הזאת איתה, הרעש הזה נכבה. לא מתעמעם, לא נחלש, ממש נכבה. כאילו מישהי לקחה את השלט ולחצה off על כל המערכת הזאת שרצה ברקע מאז שאני זוכר את עצמי.
זה לא בריחה מאחריות, וזה לא קינק במובן הצר. זה משהו נוירולוגי כמעט. כשהיא מחליטה, אני לא צריך להחליט. כשהיא מובילה, אני לא צריך להוביל. וברגע שהמשאב הקוגניטיבי הזה, שמוקדש כל היום לתחזק את דמות "הגבר", מתפנה, מה שנשאר מתחתיו זה אני. בלי הציפיות. בלי הביצועים. בלי המשקל החברתי הזה שאף פעם לא בחרתי לסחוב אבל איכשהו תמיד היה שם.
מה שמעניין אותי לדבר עליו זה דווקא ההיבט הזה, לא הסקס, לא האסתטיקה, לא הציוד. הפסיכולוגיה של המעבר ממצב ידני למצב אוטומט. כי בחיים האזרחיים אני בהילוך ידני כל הזמן: שוקל, מחשב, מנהל רושם, מתכנן צעד קדימה. וברגע שאני שלה, אני באוטומט. היא נוהגת. אני נמצא. וזו הרגשה שלא ידעתי שאני יכול להרגיש עד שהרגשתי אותה.