Balltism🔊

קיבלתי עוד אחד ודי נמאס.

לא הספיק הפיברומיאלגיה מהשירות שלי, שהתגייסתי למרות שלא הייתי צריך כי היה לי פטור, עכשיו עוד צו?

השתחררתי כמו כלב לא יכולתי ללכת או להרים משקולת קטנה, עכשיו רוצים שאני שוב אחזור לזה?

אני מבין את המשמעות, אני מבין את המחסור בתפקיד שקיבלתי, אבל די זה באמת ממש מעצבן אותי אחרי איך שנפגעתי ולא שמו עליי, לא קיבלתי שקל, כל המענק שלי חסכונות וחצי שנה הלכו לשיקום.

עד שהעסק מניע אני צריך לעזוב שוב.

לא מסוגל לחזור לזה, במיוחד שאני יודע כמה שמים זין בתפקיד על כל הבעיות הרפואיות שישלי.

אז העליתי פוסט. דיברתי על תופעה ספציפית - אנשים ותיקים שמשתמשים בגיל ובוותק ככלי שתיקה במקום להתמודד עם תוכן. וכמו בניסוי מדעי מוצלח, הקהילה התנדבה להוכיח את הטענה בזמן אמת, בלי שביקשתי.

בואו נעשה סדר.

**תופעה ראשונה: "סיימתי את הדיון" - ואז עוד שמונה תגובות.**

יש משהו מצחיק בלראות מישהי כותבת "איחלתי לחייל הצלחה" ואז ממשיכה להגיב במשך שעה. ואז עוברת לבלוג שלה לכתוב על אותו דיון שכביכול נסגר. ואז חוזרת לכאן להגיד לי שזה לא ענייני מה היא מעלה בבלוג שלה. נכון - זה לא ענייני. אבל זה כן מעניין, כי זה מצייר תמונה ברורה: "סיימתי" זה לא הצהרה על סיום הדיון. זה ניסיון לקבל את המילה האחרונה תוך התחזות לבוגר היחיד בחדר.

מי שבאמת סיים, מפסיק לכתוב. לא ממשיך לכתוב על זה שהוא הפסיק.

**תופעה שנייה: הגיל כנשק חוזר.**

ספרתי. בפוסט המקורי הזכרתי את הדפוס של "אתה צעיר מדי". בתגובות קיבלתי: "טוב אבא", "יש לי הרגשה שאתה צעיר, צעיר מאוד", "בהצלחה לחייל", ועוד כמה גרסאות יצירתיות של אותו מהלך. כשהפוסט מדבר במפורש על איך משתמשים בגיל כדי להשתיק - ואז התגובה הראשונה משתמשת בגיל כדי להשתיק - יש בזה רמה של חוסר מודעות עצמית שקשה לזייף.

מישהי אפילו טרחה לכתוב "אני יכול להיות הבן שלך" - לא, סליחה, *אני* כתבתי את זה. כי זה מה שהרגשתי כשקיבלתי הודעה בסגנון של אמא שמתאכזבת מהילד שלה באתר בדס"מ. תחשבו על זה רגע.

**תופעה שלישית: הצביעות של "אני לא מתייחסת לגיל שלך."**

זאת אולי המנה האהובה עליי. מישהי כותבת "לא תמצא אותי אפילו פעם אחת מתייחסת לגיל או לוותק שלך" - ובאותה נשימה, חברה שלה נכנסת ומסבירה שאני "צעיר מדי" כדי להבין. שתיהן מסכימות. אף אחת לא רואה את הסתירה. כי כשהן עושות את זה, זה לא "התייחסות לגיל" - זה "תובנה". כשאני מצביע על זה, זה "צעקות".

זה אותו מנגנון בדיוק שתיארתי בפוסט הראשון: לוותיקים מותר לקבוע מה רלוונטי. לחדשים אסור להצביע על דפוסים. הראשון נקרא חוכמת חיים. השני נקרא "חוצפה".

**תופעה רביעית: הבלוג כמגרש ביתי.**

שמתי לב לדפוס יפה - אנשים שמרגישים שאיבדו את הקרקע בתגובות, עוברים לכתוב על זה בבלוג שלהם. למה? כי שם הם שולטים בנרטיב. שם הם יכולים לחסום מי שמפריע. שם הם יכולים לקבל לייקים מהחבר'ה הקבועים בלי שמישהו יחזיר להם. זה לא דיון - זה הופעת יחיד עם קהל מוזמן.

מי שבטוח בעמדה שלו לא בורח למקום שבו אסור להחזיר לו.

**ואחרון - "מיציתי" עם שלוש סימני קריאה.**

הקלאסיקה. ההכרזה הדרמטית על יציאה מהדיון, שמגיעה אחרי תגובה מלאה, ואחריה - תגובה נוספת. ועוד אחת. "באמת באמת באמת שאין צורך להגיב לי" - שלוש "באמת". כי אם אומרים את זה שלוש פעמים, זה הופך לאמת. אבל הצורך שלך שאני לא אגיב הוא בדיוק הסימן לכמה חשוב לך שתהיה לך המילה האחרונה. אם באמת לא היה אכפת לך - לא היית מבקשת.

**אז מה למדנו?**

שהפוסט הקודם לא היה תיאוריה. הוא היה תחזית. וכל מי שנכנס להגיב "כדי להעמיד את הצעיר במקומו" התנדב להיות הציטוט הבא.

תודה לכל מי שלקח חלק בהוכחת הטענה. אתם עושים את העבודה בשבילי, ואני אפילו לא צריך להזיע.

נתראה בסבב הבא - כי אנחנו שנינו יודעים שיהיה אחד.

תעכלו את זה. שוב.

יש תופעה בקהילת הבדס"מ הישראלית שצריך לדבר עליה, כי היא הולכת ומחמירה: ההתנפלות של חברים ותיקים על משתמשים חדשים באתר.

זה תמיד מתחיל באותה דרך. מישהו חדש מעלה פוסט, משתף מחשבה, מתאר חוויה או פנטזיה - ותוך כמה שעות מגיעים ה"מבוגרים האחראים" של הקהילה. הם לא מגיעים לשאול, לא מגיעים ללמד, ולא מגיעים לשתף מניסיונם. הם מגיעים להעמיד אותך במקום.

"אתה צעיר מדי בשביל להבין."

"זה לא בדס"מ אמיתי."

"כשתהיה בקהילה עשר שנים כמוני, תבין."

"הדור החדש לא יודע מה זה כבוד לפרקטיקה."

בואו נדבר רגע בכנות על מה שקורה כאן באמת.

ותק בקהילה הוא לא תעודת הסמכה. הוא לא תואר. הוא לא הופך את הדעות שלך לאמת אובייקטיבית. כל מה שהוא אומר זה שנשארת בסביבה הזאת הרבה זמן - וזה, בפני עצמו, לא מעיד על שום דבר חוץ מהעובדה שהיה לך זמן.

הבדס"מ ה"נכון" שאתם מנופפים בו הוא הטעם האישי שלכם שהתאבן עם השנים. הוא הדינמיקות שאתם אוהבים, הפרקטיקות שאתם מכירים, והגבולות שאתם הצבתם לעצמכם. זה לגיטימי לחלוטין - עד הרגע שבו אתם מנסים לכפות את זה על מישהו אחר ולקרוא לזה "חינוך".

והנה החלק הכואב: אם הביטחון שלכם בעצמכם דורש מכם להיכנס לפרופיל של בן עשרים כדי להסביר לו שהוא לא מבין כלום - הבעיה היא לא בו. הבעיה היא בכם.

אנשים שבאמת בטוחים במה שהם עושים לא צריכים להוכיח את זה על חשבון מישהו אחר. דום/ית שבאמת שולט/ת בעצמו/ה לא מרגיש/ה צורך להפעיל שליטה על זרים באינטרנט. סאב שבאמת מחובר/ת לעצמו/ה לא צריך/ה לבטל חוויות של אחרים כדי לאשר את שלו/ה.

ההתקפות על המשתמשים החדשים באתר הן לא הגנה על הקהילה. הן לא שמירה על "סטנדרטים". הן ביטוי של חרדה - החרדה מזה שהקהילה ממשיכה להתפתח, שיש דעות חדשות, שיש דורות חדשים שמגיעים עם שפה אחרת ופרספקטיבות שונות, ושאולי, רק אולי, הוותק שלכם לא הופך אתכם לרלוונטיים אוטומטית.

אז לפני שאתם נכנסים לפרופיל הבא של מישהו צעיר כדי "להאיר את עיניו" - עצרו רגע ושאלו את עצמכם:

האם אני באמת בא ללמד? או שאני בא להרגיש גדול על חשבון מישהו קטן יותר?

האם הדעה שלי באמת חשובה כאן? או שאני פשוט לא סובל את זה שמישהו לא ביקש אותה?

מה אני מנסה להוכיח - ולמי?

בדס"מ אמיתי מתחיל במודעות עצמית. אם אתם לא מסוגלים להפנות אותה כלפי עצמכם, אולי תפסיקו להתיימר ללמד אותה לאחרים.

הקהילה הזאת שייכת לכולם. גם לחדשים. גם לצעירים. גם למי שעדיין מגלה מה הוא אוהב. וגם למי שמעז לכתוב פוסט בלי לבקש את אישורכם קודם.

תעכלו את זה.

גברים חיים תחת לחץ מתמיד שרובם אפילו לא מודעים אליו:

להיות חזקים, להיות אלה שמחליטים, אלה שמובילים, אלה שלא מתלוננים, אלה שיש להם תשובות. זה לא משהו שמישהו אמר לנו פעם אחת וגמרנו, זה רעש רקע שמלווה אותנו 24/7 מגיל אפס. תסתכל סביבך, בעבודה, במשפחה, ביחסים, אפילו בסרטים ובפרסומות. הציפייה ברורה: אתה הגבר, אתה מחזיק.

ומה שגיליתי על עצמי, ואני חושב שזה רלוונטי להרבה יותר חבר'ה ממה שמדברים עליו, זה שכניעה לאישה דומיננטית עובדת אצלי כמו מתג. ממש מתג פיזי. ברגע שאני נכנס לדינמיקה הזאת איתה, הרעש הזה נכבה. לא מתעמעם, לא נחלש, ממש נכבה. כאילו מישהי לקחה את השלט ולחצה off על כל המערכת הזאת שרצה ברקע מאז שאני זוכר את עצמי.

זה לא בריחה מאחריות, וזה לא קינק במובן הצר. זה משהו נוירולוגי כמעט. כשהיא מחליטה, אני לא צריך להחליט. כשהיא מובילה, אני לא צריך להוביל. וברגע שהמשאב הקוגניטיבי הזה, שמוקדש כל היום לתחזק את דמות "הגבר", מתפנה, מה שנשאר מתחתיו זה אני. בלי הציפיות. בלי הביצועים. בלי המשקל החברתי הזה שאף פעם לא בחרתי לסחוב אבל איכשהו תמיד היה שם.

מה שמעניין אותי לדבר עליו זה דווקא ההיבט הזה, לא הסקס, לא האסתטיקה, לא הציוד. הפסיכולוגיה של המעבר ממצב ידני למצב אוטומט. כי בחיים האזרחיים אני בהילוך ידני כל הזמן: שוקל, מחשב, מנהל רושם, מתכנן צעד קדימה. וברגע שאני שלה, אני באוטומט. היא נוהגת. אני נמצא. וזו הרגשה שלא ידעתי שאני יכול להרגיש עד שהרגשתי אותה.