אזור הדמדומים של הילדה הטובה

כשהייתי ילדה, סיפרו לי על חוה.

רק הרבה יותר מאוחר גיליתי שהייתה עוד אחת לפניה.

לילית.

זאת שלא הסכימה.

לא כי היא אהבה להילחם.

פשוט כי היא סירבה להיות במקום שלא התאים לה.

ומאז היא הפכה לנבלית של הסיפור.

מעניין איך זה עובד.

אישה שאומרת "לא" היא מרדנית.

אישה שאומרת "כן" מהר מדי היא קלה.

ואישה שיודעת בדיוק למי היא תגיד "כן"...

כבר מתחילים לפחד ממנה.

אני תמיד מחייכת כשאומרים לי שאני נראית כל כך רגועה.

אם רק היו יודעים.

אם רק היו יודעים כמה פעמים בחרתי להתחיל מחדש, רק כי "בסדר" אף פעם לא הספיק לי.

יש בי רעב שקשה להסביר.

לא לאנשים. לחיים. לחוות. להעז...

גם במקומות שפחות נוח להודות שהם מסקרנים אותי.

אני לא מאמינה בלחיות על חצי מיכל.

אם אני כבר כאן, אני רוצה להרגיש הכול.

אולי בגלל זה לילית תמיד הרגישה לי מוכרת.

לא בגלל שהיא מרדה.

אלא כי אני מבינה את הצורך הזה לחיות חיים שלא נכתבו בשבילך.

לא לבחור ב"בערך".

לא להישאר רק כי נוח.

לא להקטין את עצמך כדי שמישהו אחר ירגיש גדול.

לחיות חיים שמדויקים לך.

גם אם לא כולם יבינו אותם.

גם אם ישלמו על זה מחיר.

כי בעיניי, המחיר האמיתי הוא דווקא לחיות חיים של מישהו אחר.