לפני 3 ימים. יום חמישי, 16 ביולי 2026 בשעה 1:44
אני מרים את העיניים, רואה מולי את המבט המזוגג שלך - זה שרואה, אבל לא מרוכז מספיק, מנסה להחזיק את הראש עד שאת לא יכולה והוא נופל חזרה על הכרית.
את אוהבת לראות. אבל לא מסוגלת.
הסברת לי פעם שכשאת מסתכלת עליי כשהראש שלי נמצא בין רגלייך, התחושות מתעצמות. אני מחייך, אני יודע שזה קשה לך, פיזית ומחשבתית.
קשה להחזיק את הראש גבוה כשהגוף שרוע על המיטה, הירכיים בין ידיי והאגן צמוד לי לראש.
את רוצה לראות, אבל גם להתמסר לתחושות.
את מחזיקה את ראשך גבוה, אני מרגיש אותך מסתכלת, וקורסת אחורה.
אני אוהב לעשות את זה לאט.
לפרום רק את הכפתור והרוכסן, לפתוח מעט, לאפשר כך בנשיקות מעל לתחתון, להריח אותך, להרגיש מקרוב.
לטעום אותך עם הלשון לאורך החיבור, הקו הקסום הזה שבין האגן לירך, זה שכל נגיעה בו גורמת לך לצמרמורת בכל הגוף.
אני לא ממהר. גם את לא.
אני נושק לתחתון, מרגיש בשפתיי את העיגול הלח שהולך ומתרחב. את הריח המשכר שמתפשט והולך.
את משתגעת כשאני מקמט את התחתון כך ששפתייך יבלטו מסביבו, המגע העדין שלי בהן משגע אותך.
"אתה נוגע שם, אבל זה מרגיש עמוק פי אלף", אמרת לי אחרי. אז אני נוגע, עם הלשון, עם האצבעות, עד שנגמרת לי הסבלנות ואני מוכרח לטעום, מקרוב. אז אני מסיט אותו הצידה, וטועם. כל פינה.
כשאני מרגיש את הסדין נמתח אני מבין שאת כבר לא איתי, את עמוק בתוך עצמך, כמו הלשון שלי, בעצם. ידייך מחפשות במה להיאחז, לא לאבד את זה, להישאר מחוברת.
כשאני מתרחק קצת, האגן שלך מתרומם, מבקש להרגיש אותי שוב. אני מת על זה, להתבונן עלייך כך, איך הגוף שלך מחפש, דורש, מתחנן שאגע.
את נשענת על כפות הרגליים, מקרבת את מקדשך הפרטי אל עבר פי, מבקשת בלי מילים, מתחננת בשתיקה - תיגע, בבקשה.
בתנועות מעגליות, איטיות וחלשות, בסבלנות רבה, בדיוק מירבי. את מאבדת כוחות, מרגישה את החולשה בשרירים, את הזרם הזה שאת כבר לא שולטת בו.
מאוחר מדי.
את יודעת את זה.
אבל את לא יכולה להפסיק.
לא עכשיו.
אני מפשק מעט, מאפשר ללשון להיכנס בדיוק למקום, מעט מתחת לדגדגן, ברקמה הרכה, זו שחשבה שהיא מוגנת - בנגיעה עדינה, ועוד אחת אחריה, והנה, עוד טיפה, את מרגישה את זה מגיע, ואני עוצר.
רואה, מרגיש בעצם איך הירכיים שלך סוגרות עליי, את הנשימה נעצרת - אני נוגע, עם קצה הלשון ואת, כבר לא איתי. מציפה אותי, מרטיבה, וטובעת בעצמך עמוק בתוך עולם של תחושות
