Consent Token

ראשון בבוקר, כל בוקר

בשגרה זה קבור עמוק. 

את לא מכירה את זה, את לא נחשפת לזה, את לא פוגשת את זה - אלא אם אני מביא את זה.

ומבחירה? לא, כנראה שזה לא יקרה. 

עדיין לא יקרה. 

למה? זה לא את, זה אני. 

זה יושב שם, 20, בעצם כבר מתקרב ל-30 שנה. רגע אחד שאפשר גם עליו לחלק את החיים ללפני ואחרי.

רגע אחד שבו אתה ילד, והחיים נפלאים, והכל ורוד ומושלם, וטראומה, ורגע אחרי שבו אתה כבר לא אותו אחד.

אז מה עושים עם זה?

בשגרה, כלום.

אבל חשוב שתדעי, כי זה שם.

ויכול להיות שהליטוף הזה שלך, או המבט הזה, כן כן, בדיוק זה - יעוררו את כל שאני מתאמץ כ"כ לקבור בפנים.

בעולם כזה שבו גבר צריך להיות אלפא, או בטא אבל ממש לא גמא, בעולם כזה שחורט על דגלו סבלנות והכלה, לא תמיד יש מקום לגבר שמדבר רגשות, שמבטא החוצה את מה שקורה לו בלב.

הו, כן, תאמיני לי שניסיתי. רואה את השריטה הזו? את הצלקת בצורת סימן קריאה על הלב? זה מהפעמים שניסיתי, ולקח לי כ"כ הרבה זמן להפסיק לדמם ולהחלים.

אז זה לא את, זה אני.

אבל זה שם, אז חשוב שתדעי. 

"אתה מוכן לעוד סבב" ספק שאלה, ספק אמרה 

לא חיכתה לתשובה, ופשוט קבעה עובדה

קובעת מתי אני קם, מתי אני הולך לישון, מתי אני יושב, מתי הולך ולאן.

בשבוע הבא היא תחגוג יום הולדת 3.

למה אין כזו לבני אדם? 

אני מרים את העיניים, רואה מולי את המבט המזוגג שלך - זה שרואה, אבל לא מרוכז מספיק, מנסה להחזיק את הראש עד שאת לא יכולה והוא נופל חזרה על הכרית.

את אוהבת לראות. אבל לא מסוגלת.
הסברת לי פעם שכשאת מסתכלת עליי כשהראש שלי נמצא בין רגלייך, התחושות מתעצמות. אני מחייך, אני יודע שזה קשה לך, פיזית ומחשבתית.
קשה להחזיק את הראש גבוה כשהגוף שרוע על המיטה, הירכיים בין ידיי והאגן צמוד לי לראש.
את רוצה לראות, אבל גם להתמסר לתחושות. 
את מחזיקה את ראשך גבוה, אני מרגיש אותך מסתכלת, וקורסת אחורה. 

אני אוהב לעשות את זה לאט. 
לפרום רק את הכפתור והרוכסן, לפתוח מעט, לאפשר כך בנשיקות מעל לתחתון, להריח אותך, להרגיש מקרוב. 
לטעום אותך עם הלשון לאורך החיבור, הקו הקסום הזה שבין האגן לירך, זה שכל נגיעה בו גורמת לך לצמרמורת בכל הגוף.
אני לא ממהר. גם את לא. 

אני נושק לתחתון, מרגיש בשפתיי את העיגול הלח שהולך ומתרחב. את הריח המשכר שמתפשט והולך.
את משתגעת כשאני מקמט את התחתון כך ששפתייך יבלטו מסביבו, המגע העדין שלי בהן משגע אותך. 

"אתה נוגע שם, אבל זה מרגיש עמוק פי אלף", אמרת לי אחרי. אז אני נוגע, עם הלשון, עם האצבעות, עד שנגמרת לי הסבלנות ואני מוכרח לטעום, מקרוב. אז אני מסיט אותו הצידה, וטועם. כל פינה. 
כשאני מרגיש את הסדין נמתח אני מבין שאת  כבר לא איתי, את עמוק בתוך עצמך, כמו הלשון שלי, בעצם. ידייך מחפשות במה להיאחז, לא לאבד את זה, להישאר מחוברת. 

כשאני מתרחק קצת, האגן שלך מתרומם, מבקש להרגיש אותי שוב. אני מת על זה, להתבונן עלייך כך, איך הגוף שלך מחפש, דורש, מתחנן שאגע.
את נשענת על כפות הרגליים, מקרבת את מקדשך הפרטי אל עבר פי, מבקשת בלי מילים, מתחננת בשתיקה - תיגע, בבקשה. 

בתנועות מעגליות, איטיות וחלשות, בסבלנות רבה, בדיוק מירבי. את מאבדת כוחות, מרגישה את החולשה בשרירים, את הזרם הזה שאת כבר לא שולטת בו. 
מאוחר מדי. 
את יודעת את זה. 
אבל את לא יכולה להפסיק. 
לא עכשיו.

אני מפשק מעט, מאפשר ללשון להיכנס בדיוק למקום, מעט מתחת לדגדגן, ברקמה הרכה, זו שחשבה שהיא מוגנת - בנגיעה עדינה, ועוד אחת אחריה, והנה, עוד טיפה, את מרגישה את זה מגיע, ואני עוצר. 

רואה, מרגיש בעצם איך הירכיים שלך סוגרות עליי, את הנשימה נעצרת - אני נוגע, עם קצה הלשון ואת, כבר לא איתי. מציפה אותי, מרטיבה, וטובעת בעצמך עמוק בתוך עולם של תחושות

נוסעים לחופש, כל המשפחה באוטו. 

מגיעים לפקק, אני מאט ובולם. 

הרכב מאחורינו לא. 

ב. מ. וו כחולה, נהג יחיד עם כלב, מכוון את הרדיו, נוגע בטלפון, לא בדיוק ברור מה - מגיע ב100 קמ"ש ומתנגש בנו בעוצמה. 

זורק את הרכב קדימה, הצידה, ואותנו כמשפחה אל מציאות אחרת. 

רגע אחד, שבו כל מה שהכרנו השתנה. 

רגע אחד שגרם לי לשים את החיים על הולד לכמה שנים, לוותר על קידום, על משרה אחרת ולהתכנס פנימה למשפחה שהייתה צריכה אותי.

ויתרתי על לא מעט בעצמי, לטובת בת הזוג, הילדים. מסיע ומחזיר מהטיפולים, נמצא שם תמיד. 

קצת יותר מ5 שנים עברו והגיע הזמן לטפל ולדאוג לעצמי. 

גם אצלכם הראש מתעורר לפני הגוף? 

מנסה להגיד לו שהגיע הזמן, מתחיל לתכנן, לחשוב, לסגור פינות ולעבור מהר על מה שעוד נשאר לעשות?

מנהל דו שיח עשיר ומהיר עם הלב - איך הוא מרגיש ומה הוא צריך. 

והגוף, תנו לו, בסוף גם הוא יתעורר.. 

‏פעם הייתי לוקח ספר, יושב עם עצמי וגומע אותו בתוך כמה שעות.פעם הייתי מתמסר לדפים, למילים, למחשבות ולתיאורים. פעם הייתי מסוגל להתנתק מהעולם כשהיה לי ספר בידיים.

פתאום, בבת אחת, זה נעלם ואיננו עוד - הסבלנות, הבריחה, הקריאה.

יש ימים שזה חסר לי כ"כ - לא המילים, לא הדפים, לא הדמיון או התיאורים. חסר לי הניתוק.

זה היה שם תמיד, בוער בשקט, על להבה כזו או אחרת, אבל תמיד מושתק, תמיד ברקע - כי זה לא הזמן, זה לא המקום, כי זה לא מתאים.

אז עכשיו, הגיע הזמן, והגיע המקום, והגיע הרגע לתת לזה ביטוי. 

אבל.. מה זה? 

זו התחושה הזו שאתה רוצה יותר. או בעצם, לא רוצה, צריך. 

זו ההרגשה שמשהו לא שקט, בוער תמיד בפנים - שילוב בין פרפרים ובין אש, בין רצונות לחשקים, בין שקט לסערה, בין ההבנה שמשהו אחר בך. 

אז יש טוקן, ויש קנבס ריק, ועכשיו נשאר ליצור, ליצוק, לעצב. 

פרומפט אחד מדויק ולראות איך הקסם קורה.