בשגרה זה קבור עמוק.
את לא מכירה את זה, את לא נחשפת לזה, את לא פוגשת את זה - אלא אם אני מביא את זה.
ומבחירה? לא, כנראה שזה לא יקרה.
עדיין לא יקרה.
למה? זה לא את, זה אני.
זה יושב שם, 20, בעצם כבר מתקרב ל-30 שנה. רגע אחד שאפשר גם עליו לחלק את החיים ללפני ואחרי.
רגע אחד שבו אתה ילד, והחיים נפלאים, והכל ורוד ומושלם, וטראומה, ורגע אחרי שבו אתה כבר לא אותו אחד.
אז מה עושים עם זה?
בשגרה, כלום.
אבל חשוב שתדעי, כי זה שם.
ויכול להיות שהליטוף הזה שלך, או המבט הזה, כן כן, בדיוק זה - יעוררו את כל שאני מתאמץ כ"כ לקבור בפנים.
בעולם כזה שבו גבר צריך להיות אלפא, או בטא אבל ממש לא גמא, בעולם כזה שחורט על דגלו סבלנות והכלה, לא תמיד יש מקום לגבר שמדבר רגשות, שמבטא החוצה את מה שקורה לו בלב.
הו, כן, תאמיני לי שניסיתי. רואה את השריטה הזו? את הצלקת בצורת סימן קריאה על הלב? זה מהפעמים שניסיתי, ולקח לי כ"כ הרבה זמן להפסיק לדמם ולהחלים.
אז זה לא את, זה אני.
אבל זה שם, אז חשוב שתדעי.