אז ישבתי לי בבית קפה בין סידור לביקור, כולי שלווה, ופתאום בום! בני טובים יורים נפץ.
קפצתי.
חמש דקות. עוד אחד.
קמתי.
מנהלת המשמרת: "אל תדאגי, כבר שלחנו לקרוא לקב"ט מהקניון. זה עניין לגבר."
ושמה יושבים ארבעה גברים ומתעלמים מכל ההמולה ובום! עוד נפץ ואיזו גברת קשישה מחווירה ושמה יד על הלב.
יצאתי מבית הקפה והלכתי אליהם, והנה באמת ילדים, ובני טובים. כלומר לא נראים מוזנחים פיזית, חלילה, אלא ההפך: מטופחים, ממותגים ושבעים. מצד שני לא היה SNEER בעיניהם וכשפניתי, הקשיבו.
אני: למה עשית את זה? (בחיוך נעים, אחרי שהסברתי שאף אחד לא בצרה ואני פשוט סקרנית כי אין לי מה לעשות בחיים חוץ מלעשן, מה שמאד מצא חן בעיניהם)
הוא: כי זה עושה לי אורגזמה (בטח בטח.)
אני: למה שלא תאונן מול פורנו, כמו כולם?
<התרגשות ניכרת בקהל, מעמדי כמאגניבה התקבע>
הוא: מה הבעיה עם זה? זה עושה לי אורגזמה. (כאמור, בטח בטח - שעמום ושחצנות ילדותית, אבל רוע לא ראיתי)
אני: כי זה פוגע באחרים. למשל, אתם מסכימים שאני סך הכל אדם נחמד ונוח לבריות, נכון? כזאת נחמדה אני, שמוכנה להראות לכם את הרשיון שלי לעשן גראס רפואי.
<הנהונים נלהבים בקהל, והערות ביניים אוהדות ("הרבה יותר מנחמדה")(אתנתחתא להצגת הרשיון וכו')>
הוא: מה יש לך?
<חייבת להגיד שהגזמתי מעט, בשביל ה-Shock Therapy וכולם קיבלו נצנוץ חשוד בעיניים>
אני: אז סתם שתדע, הנפץ הראשון שירית, אתה היית מוכן לרעש ולכן זה הצחיק אותך מאד, נכון? אבל לי הוא בא מהחלל הריק והלב שלי זינק והתחיל לכאוב. זה גרם לי סבל גופני והיה ממש לא נעים.
הוא: (משפיל ראש ומסמיק)
(מרים ראש) אני באמת מצטער. לא התכוונתי
אני: איך קוראים לכם? נעים מאד, אני XXX
... ובסוף הגענו לברית שבמסגרתה ב', ב', א' ונ' התחייבו לא לזרוק נפצים יותר.
מי יודע, אולי יש לי עתיד בתור גורו של בני נוער משועממים.
<ואז בא הקב"ט והתחיל לאיים עליהם במשטרה. רד מהם מייד, אמרתי לו. כבר טיפלתי בזה ויהיה בסדר. אני כבר אדאג לעניין>
הערה לסיום:
ההורים אשמים.
