הרומן שלי עם איווט, או: איך הפכתי לפרסונה נון גראטה
באחת משנותי בפרברי וושינגטון הבירה הוזמנתי לטקס יום הזכרון לחללי צה"ל בשגרירות ישראל מתוקף מעמדי כיתומה רשמית.
הרחבתי את מצב ההכרה, נהגתי העירה בלי הילדים ואחרי טקס פרטי (קיבלנו מתנות!) הובילו אותנו, כל מוכי הגורל, לאולם גדול שכבר היה מלא בכל שמנה וסולתה - והושיבו אותנו בשורה הראשונה.
אני ישבתי ממש באמצע.
דני איילון היה אז השגריר. הוא הנחה את האירוע ואין לי מילה רעה להגיד עליו - אדרבא, לא זוכרת כלום מדבריו. (:
<את המאורעות הבאים יש להבין כך: מי שמכיר אותי יודע שאני מסוגלת להגיב תוך חוסר מודעות מוחלט לסביבה. מי שלא מכיר אותי, ראו הוזהרתם>
המנחה הזמין לבמה אורח מיוחד שבמקרה הגיע לשגרירות, מר איווט ליברמן. האיש (אותו הכרתי רק כחרצוף "איווט הקורבעט") עלה והתחיל לשבח ולהלל את הישגי מדינת ישראל בקריאה מנייר בקול מונוטוני ושטוח לחלוטין.
הכל הלך טוב עד שהגיע הקטע: "ואפילו הרמנו את החלל".
... פרצתי בצחוק
הנאום נקטע וזכיתי למבטים ממנו, מהקהל, ממי לא בעצם?
לא יודעת איך זה, אבל יתומה או לא - בשנה אחרי כבר לא שלחו לי הזמנה.
מעניין למה?