צללים והרבה סיפורים כואבים על עזיבה.
הם גורמים לי לחשוב.
"את בדסמית או יכולה להיות" הוא אמר וחייך.
בפעם האחרונה הוא לא חייך.
"את לא תדברי עם החברים שלנו כי את לא מסוגלת להתייעץ."
"החברים שלנו"-כולם שלו, מהעולם שלו והפכו גם לחברים שלי.
"לכי, גלשי, קראי ובררי לעצמך הכל וחזרי אלי כשתהיי שלמה עם עצמך." אמר והפעם לא חייך.
עולם של תשוקות וצבעים שנגעתי בו קצת רק עם אחד ועזבתי.
עזבתי כאשר הזכרונות מתוקים לפני שהאש הזרה תכלה את האהבה ותהפוך אותה למרירה.
החברים, הפגישות וכל מה שהכרנו נשארים שלנו, לפני שהפרוד בייננו יחצה אותם לשני מחנות.
שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה,
והזמן ההוא היה יום השביעי בשבת
וכל בדי אילנות היו מתעצמים לגבוה.
והאור הלך מסביב שוטף כנהר לנבוע
וגלגל העין את גלגל החמה חמד.
אז ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה.
הזהירו ראשי השיחים והאור לא ידע שובע,
ניתך בגלי הנהר ובכל אורותיו ניצת,
אף ראשי היה בעיניו כתפוח זהב לבלוע.
שושני נהר צהובות פערו את פיהן לבלוע
את אדוות הנהר בחופזן וגבעול השט,
אז ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה.
ואותו היום היה יום השביעי בשבת
וכל בדי אילנות מתעצמים בתשוקה לגבוה
ואז ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה.
אהובי הבדסמי הראשון.
אני יודעת שאתה קורא כי בקשת ממני לכתוב.
האם אני מחפשת את התכונות שלך ונרעדת כאשר אני מוצאת כמה מהן ללא האש שלך?
האם אני מחפשת את האהבה ללא אותה אש?
איתך ידעתי חמדה שלא היתה כמוה.
האם העולם הזה הוא שלי?
לפני 18 שנים. 1 בספטמבר 2006 בשעה 9:25