אני כותבת את הפוסט הזה דווקא כאן,
כי האמת? אין לי ביצים לכתוב אותו בבית הרגיל שלי.
המקום הזה הפך להיות מקום המפלט שלי.
כשיש דברים שהם אובר, יותר מדי,
שקשורים ליותר מדי אנשים שמכירים אותי,
אני באה לכאן ופורקת הכל.
יש לזה יתרונות וחסרונות.
היתרון המשמעותי הוא שכאן אין לי שם או פנים.
מצד שני, כאן כמעט ואין לי פידבק.
אני באה, משגרת ושוכחת.
מבחינתי זה חיסרון.
שם יש פידבק. כמעט תמיד הוא חיובי.
ופה אין לי.
ואני ניזונה מתשומת הלב, כך שזה באמת קשה.
אז אני מחפשת את דרך הזהב - גם לכתוב על הדברים הקשים יותר,
אבל במקום בו יש פחות עיניים שמכירות אותי.
הגיע הזמן לצבוע גם כאן את הקירות בצבעים של בית.
אני מסתבכת בתוך עצמי.
הערב מתחיל בידיעה החותכת שכנראה יש לי ולו תאריך תפוגה.
זה לא משהו שמפתיע אותי.
תמיד ידעתי את זה.
הבעיה היא - אני עדיין שם, במובן מסוים.
הכבלים והשרשראות אמנם לוחצים עליי פחות,
אבל אני חושבת שאם יקרא לי,
אני מבטלת הכל ונוסעת אליו.
השורה התחתונה היא,
שאת מה שאני באמת צריכה - הוא לא יכול לתת לי.
ככה זה.
זה מה יש.
אני צריכה לשחרר את זה.
אתמול היינו במסיבה.
לכאורה, לא היה אמור להיות שום קטליזטור שמושך אותי לכיוון בחורים רנדומליים.
הגעתי למסיבה בידיעה שלמחרת (כלומר היום) יש לי דייט,
עם מישהו שמעניין אותי,
ושלא מחפש לחרטט אותי,
ושבשבת (כלומר מחר), זה שעובד יותר מדי חוזר משבוע עבודה בגולה,
ושבמשך שבוע לפחות אני מפנטזת על הזין שלו.
הרבה דברים על הראש, אין ספק.
ישבנו אני ו(צריכה למצוא לו כינוי) על הספה, הוא ליטף אותי,
ותוך כדי סיפרתי לו על בחור שראיתי בכמה מסיבות,
שלא היה לי אומץ לגשת אליו,
ושראיתי בתמונות של המסיבה שהיינו בה בסילבסטר,
ושמתחשק לי עליו.
כמו משמיים, חצי שעה אחר כך, ראיתי את אותו הבחור נכנס למועדון.
מצד אחד, בא לי לדבר איתו.
מצד שני, אני מרגישה חלודה בזה. לא עשיתי את זה הרבה זמן.
ולא בא לי לשמוע לא.
מצד שני, לא בא לי לפספס.
כבר למדתי - אני רוצה. אני לוקחת. ככה זה עובד.
ניגשתי אליו והתחלתי לדבר איתו.
אני חושבת שאני עדיין מופתעת לפעמים מהקלות בה דברים מצליחים לי.
רגע אחרי, הוא מחייך, מזמין לי וודקה ראשן, וחופן לי את התחת.
במערכה הראשונה אנחנו מתנשקים ברחבת הריקודים,
הוא ממזמז אותי, מכאיב לי קצת, אבל באופן כללי, הדברים די רגילים.
תמימים.
סתמיים.
אני חוזרת לרקוד עם (זה שאין לו כינוי).
הוודקה ראשן עשה את שלו ואני קצת מתפרעת.
טוב לי. נחמד לי.
קיבלתי את מה שרציתי.
הבעיה היחידה היא שאני לא יודעת איפה לעצור.
במערכה השנייה, חזרתי אל ההוא.
עכשיו זה קצת יותר הארדקור.
הוא דוחף אותי אל אחד הקירות במועדון, היד שלו מוצאת את עצמה בתוך הגרביונים שלי,
ואחת האצבעות שלו נכנסת פנימה.
כמעט מביך לספר כמה הייתי רטובה.
אני זוכרת את זה במדויק.
הוא מנסה לשכנע אותי ללכת למקום שקט יותר.
אני מסרבת.
משהו קורה שם. אני מאבדת את האחיזה שלי במציאות.
רגע אחרי, אני כבר הולכת אחריו לשירותים של הבנות.
מה שהיה שם בפנים, לא רלוונטי לסיפור.
אז מה היה לנו שם?
רציתי משהו. השגתי אותו.
ואז לא הצלחתי לסגת בזמן.
כשכבר הגעתי לסיטואציה עצמה, זה היה בסדר.
כי לא הייתי מגיעה אליה, אם לא הייתי רוצה. נכון?
אבל מראש - אני לא חושבת שהייתי מאשרת לעצמי לעשות את זה.
אז אני צריכה קצת לעבוד על עצמי.
לדחות סיפוקים מיידיים.
או To follow through איתם,
עם הצבת גבולות ברורה.
ואני חושבת שהבעיה העיקרית,
היא שאני בחורה של ריגושים.
כשלרגע נהיה משעמם, אני חובטת בדלי ושופכת את כל המים.
מחפשת את הדבר הבא.
כל השנה האחרונה הייתה מלאה ב- Ups & Downs.
אלה החיים שלי. ככה אני אוהבת אותם.
קשה לי לחיות באופן אחר.
אני לא יודעת מה זה קו יציב וסטטי.
אני יודעת מה זה קפיצות מטורפות.
אני יודעת מה זה היי שגורם לך לגעת בענני כבשה,
ואני יודעת מה זה דאון שגורם לך לגרד את הרצפה מלמטה.
דווקא לפני כמה ימים הגעתי למסקנה שאני לא חושבת שאסיים את חיי עם בחור מכאן.
כלומר, לא בדסמי פר אקסלנס.
למה?
מהמון סיבות.
אבל נדמה לי שהסיבה האמיתית היא שזו לא המהות.
וכי לדעתי גם עם בחור ונילי, אוכל להגשים את עצמי.
התמסרות היא התמסרות - בדסמ או לא.
וכל עוד יקבלו אותי כפי שאני - אני חושבת שאני אהיה בסדר.
האמת, אין פה באמת שורה תחתונה.
יותר מחשבות שלי לעצמי.
עוד חצי שעה אני יוצאת לדייט,
ואני לא כל כך יודעת למה לצפות.
אני חושבת שהדבר היחיד שאני יכולה לדעת בוודאות,
הוא שאני הולכת להיות עצמי.
אני יכולה לחרטט בחורים במשך יום, יומיים, חודשיים,
אבל בסוף האמת יוצאת החוצה.
And the sooner - the better.
Oh Sinéad,
For the first time
Life is gonna turn around
I'm telling you
You will like it, I know