טוב, אז איך מתחילים? מהתחלה אני מניחה... לוקחת נשימה עמוקה, ומטיסה את החללית בעצמי. קרוב לשנה אני נכנסת לכלוב, קוראת את הסיפורים במגזין, בלוגים, מאמרים, אך לעולם איני מגיבה, לא מתערבת לא מרשה לעצמי לבטא את מה שאני יודעת מילדות - אני כזאת. נו טוב, יגידו הדודות ההמומות, זה קורה במשפחות הכי טובות. מה זאת אומרת " קורה"? מה קורה? האם הנטיות הכמוסות שלי הן פסולות? בעולמנו "הנאור" יאמרו שברור שהן מותרות לכל דורש, אבל ביננו, איזו אמא של חתן מיועד תשמח לגלות שכלתה לעתיד היא שולטת, כי הרי בפועל זה אומר שבנה הוא נשלט...משום מה נדמה לי כי גם בקרב החברים לא יתקבלו תגובות אוהדות במיוחד, מקסימום יתיחסו אל העניין בתור בדיחה, לא יאמינו, ואם יאמינו, לא בטוח שיקבלו. אני מסוג האנשים שאוהבים לשמור את הנושאים האינטימיים לעצמם, איני מנפנפת בהם, וגם אם בעבר שילבתי מוטיבים בדסמים במערכות יחסי, הייתי מאוד דיסקרתית ומעולם לא שיחררתי אינפורמציה לסביבה. אם בן זוגך משתף פעולה בנושא, אז מילא. אך מה עושים כאשר בן הזוג הוא וניל לחלוטין ונטיות ליבי אינן מדברות אליו? לפיכך אני מוצאת עצמי משוטטת יותר ויותר במרחבי הכלוב, מחפשת פורקן לרגשותי. אני אוהבת את בן זוגי, ואיני מתעתדת להיפרד ממנו. אבל הצורך קיים בי ואינו ממומש. איני מעוניינת לממשו עם אדם אחר, ולפיכך אני פונה לקהילה זו, מאחר ואני מאמינה, שאולי מישהו יוכל ליעץ לי מה לעשות בנידון. איך ניתן להבהיר לבחור עד כמה זה חלק ממני, מאישיותי, מהצרכים שלי כאישה. בתיקווה למענה מהיר, שלכם.
לפני 17 שנים. 26 במאי 2006 בשעה 8:43
