אהבות לא מתות בבת אחת
אהבות הולכות לאיבוד, מתות לך באמצע הדרך. מי יודע למה, מי יכול לשחזר מה קרה שם בדיוק, ואיך נכבה כמו שהואר. ועל ערימת מתיך, אתה מוסיף אותה, את זו האחרונה שהייתה שם חיה ונושמת וצוחקת ובוכה, ועכשיו איננה עוד.
ובאבל, כמו באבל, בהתחלה אתה יושב שבעה, מוקף בחברים שצומחים פתאום מתוך האין, מקיפים אותך בחום השמור לזמנים אלה. איפה הם היו עד היום, איך לא זכרת אותם קודם, מלאי רצון טוב, חמלה וסקרנות הם כל הזמן שם עבורך. נותנים לך כוח, מעין הבטחה לעתיד נסבל יותר. אתה לא לבד יושב במרכז, אתה נראה די רגיל, מדבר די רגיל, אפילו מצחיק מדי פעם את החבורה. ורק פרצי הבכי שעולים פתאום ללא יכולת ורצון לעצור, מעידים על אובדנך הטרי.
ואחר-כך, כשפג החידוש, וכולם חוזרים לשגרת חייהם, אתה נשאר לבד, ועוד איך. למקום הזה שאתה נמצא בו, איש אינו יכול להגיע. ומי יכול להרגיש את מה שאתה מרגיש, את מה שהיה, ואת הרגעים הקטנים שהיו רק שלך.
וללא אזהרה מוקדמת, בא ועולה גדול ומאיים, הכעס הנורא. בלי קשר למה שקרה, אם המת קבור באדמה או בליבך, אתה מרגיש מרומה. כי הרי הייתה הבטחה שתהיו יחד לנצח. האמנת בזה, השקעת בזה, הקרבת לכבוד זה, קשרת זרים לראש אהבתך. והנה כלום. אפר ואבק. נצח זמני. כמה שנואה האהבה. כמה אתה פגיע. וחוסר האונים, והאשמה, אולי טעית, איפה טעית, לא יכול להיות שטעית עד כדי כך. הרי את כל "אם אעשה ככה או אחרת – הכל יסתדר", כבר עברת. עכשיו אתה קורבן, מיסכן, נבגד, נטוש. ופוחד כמו שהיית ילד ונשארת בחושך לבד.
על העתיד אינך חושב. מי יכול, איזה עתיד. אתה מסתכל קדימה, לא רואה דבר. כמה מבהיל להסתכל קדימה בעיניים פקוחות ולא לראות דבר. ותחושת הכישלון צורבת בבשר. עכשיו אתה שונא אותך, בטוח שאינך בסדר, ובעצם אף פעם לא היית בשלב הזה, אם היו מאשימים גם ברצח ארלוזורוב, היית מודה.
ספיקות עולים, עכשיו אתה זוכר רק את הטוב שהיה. השיחזור נעשה ורוד מנשוא, אם היה כל כך טוב, איך זה שנגמר. ומי ברא את העולם הזה לעזאזל.
וזמן החגיגות, הפסטיבלים, היציאות, ההתייפיפות המחודשת. אינסטנט-חיים. גבוה יותר, מהר יותר, היפר-חיים, בלי להתעסק יותר מידי ברגש. אנחנו כבר נראה לזמן האבוד הזה, נעשה את עצמנו כאילו לא קרה, ננצח בכל מחיר.
עד שבאה ההשלמה. עצוב ועייף אתה אורז את מה שנשאר, ושם בתרמילך. את המשא הזה תסחוב עד שהזמן ישכיח את הכאב, ויהפוך לצלקת. ושום ניתוח פלסטי לא יעזור פה. עכשיו אתה יכול להסתכל לאחור, לראות בדיוק מה קרה שם, להיות בטוח שאהבות לא מתות בבת אחת.
לאט, זה קורה. הליך כמעט בלתי מורגש. השקעה הולכת וקטנה. פה מילה, שם מבט, כעסים קטנים נקברים בבטן. משהו לא מטופל גורר משהו לא מטופל גדול יותר. כמו חור קטן וזניח בשן, המביא בסוף לעקירתה. כמו מים רותחים שקוררו מדי פעם בצוננים. כמו עציץ, שמפסיקים להשקות, והוא מצהיב והולך ועליו נופלים לאט עד שרק האדמה היבשה נשארת. כמו אותו סוס מהבדיחה על הקמצן, שחשב להתחכם לטבע, וניסה להאכיל את סוסו כל יום פחות עד שהפסיק, חשב שהצליח, ואז מת הסוס.
רק בשמחות.
עמית רייכר.
