רוצה לשתות איתי קפה "?
"כן" עניתי קצת לא מאמינה...קצת הרבה.
"את מגולחת? "
לא. עניתי.
"גלחי"
לאחר כמה ניסיונות של כן ולא, נכנעתי לרצונך.
לקח משהו בסביבות 10 דקות לצאת מההלם. חישוב מהיר של זמן הבהיר שלא נותר עוד הרבה.
עדיין בהלם יוצאת מהבית אליך.
נכנסת לרכב ,מחייכת במבוכה ורק הלמות הלב שאינן נשמעות מסגירות את ההתרגשות.
אתה מתחיל לנסוע ואז שואל אותי.. "קפה או פרדס" ?
רגע של מחשבה שהיה ברור עוד מלכתחילה ... "פרדס"
ממשיכים לנסוע עוד מעט ונכנסים אל תוך הפרדס.. אתה אומר לי, "את בטוחה שאת רוצה להיות פה ? זה הולך להיות קשה ועכשיו זה הרגע להתחרט ולחזור"
"אני רוצה" עונה לך בקול חלש ורועד..
"ולא ביקשתי לי דבר מלבד להיות שלך
מלבד להיות איתך."
אתה עוצר את הרכב ואומר לי להביט אליך...נדמה שאני יודעת מה יגיע.. אבל בדיעבד זה רק נדמה.
הסטירות שמגיעות בעוצמה שלא ידעתי כמותה, שמות אותי במקומי הטבעי והנכון אשר לא מותיר ספק ושאלות כמו ששאלתי את עצמי מספר דקות לפני. "מה כבר יכול לקרות ביום גשום בפרדס?"
הדמעות זולגות, בבת אחת. לא מכאב הסטירות ולא מתחושת ההשפלה. מכוח האהבה שאני מרגישה שמציף אותי..
אתה מפסיק ואומר לי להתפשט לגמרי. אני מהססת ומרגישה את ידך פותחת את החגורה של מכנסיך ומוציאה אותה.
אני מתפשטת לאט, החשש מתחיל לקנן בי.. וכשאני מסיימת אתה מורה לי לצאת החוצה.
מנסה למלמל משהו כמו..קר בחוץ ורטוב וגשום..ו... ו...מסתכלת עליך...המבט שלך מספיק אין צורך במילים.
שומעת אותך אומר , "את הולכת למרחק של שבעה עצים ועומדת שם.
אני מתחילה לצעוד ,קר, האדמה עוקצת ורטובה. מנסה לספור שבעה עצים ,מתבלבלת ושוב מביטה לאחור וסופרת כמו שאמרת לי.
מה שהדאיג אותי הכי ,היה לספור בדיוק שבעה עצים ולא את היותי עירומה בפרדס.
הסתובבתי והסתכלתי לכיוונך והתחלתי לצעוד בחזרה...יצאת מהמכונית והתחלת ללכת לכיווני כשאתה מסמן לי לרדת על ברכי.
ירדתי על ברכי וחשבתי לעצמי איך לעזאזל אני זוחלת את כל הדרך הזו חזרה.
התקרבת לעברי וזירזת אותי להמשיך לצעוד . הרגשתי את ברכי שורפות, מגרדות.
כל צעד הכאיב לי נורא.
ההצלפות על ישבני וגבי היו חזקות וכואבות. לא ידעתי כבר מה כואב יותר. הזחילה על הסרפדים והירק או ההצלפות.
לאחר כמה צעדים אמרת לי להרים עם הפה תפוז שהיה מונח שם. התפוז בחלקו היה רקוב והגעיל אותי ותפסתי בפי את חלקו השני של התפוז.
אמרת שלא אעיז להפיל את התפוז ושאמשיך לזחול. שוב הצלפת, וחזק..
נעמדתי על ברכי וניסיתי בבכי ודמעות להסביר לך שזה כואב וקשה.
לא ידעתי מה משפיל יותר. להתחנן שתפסיק בפה המלא בתפוז או המחשבה של איך אני נראית במצב כזה. חסרת אונים כל כך.
לא ויתרת.
המשכתי שוב עד הרכב ואז אמרת לי לקום ולעלות ולשבת עליו בחלק הקדמי של מכסה המנוע.
ניסיתי לטפס כשגבי מופנה לרכב שחנה ליד עץ.
הייתי רטובה והחלקתי כמה פעמים ,כל הגוף שרף וכאב לי ,הדמעות והרוק נזלו ללא הפסקה.
ניסיתי לאחוז בענף מהעץ שיעזור לי להתייצב מבלי להחליק אך לשווא..
התעקשת שאמשיך..
בסופו של דבר הצלחתי ולא הייתה מאושרת ממני למרות הכאב וההשפלה.
כשהסתכלתי על הברכיים שלי נבהלתי קצת. העור היה אדום ונפוח וניסיתי לקרב את ברך ימין לברך שמאל ומלמלתי לך משהו לא ברור.
שאלת אותי מה אני רוצה להגיד..ושוב יצא מלמול משפיל ובכי כמעט היסטרי וצווחות זעירות ולא מובנות.
אז אמרת לי, "מה את רוצה להראות לי שזה אדום ושורף"? אני רואה. אל תפחדי זה עובר.
אבל זה שרף נורא ורציתי שתפסיק,
שתמשיך.
אמרת לי להושיט קדימה את רגל ימין והצלפת בכף הרגל עם החגורה. לאחר מכן ברגל שמאל.
ואז אמרת להושיט קדימה את שתי הרגליים.
פחדתי להחליק וליפול. פחדתי יותר מההשפלה של זה למרות שעמדת קרוב אלי ולא היה לי ספק שתניח לי ליפול.
איני יודעת מה הדביק אותי לרכב, איני יודעת איך הצלחתי לישר את שתי רגלי . והצלפת חזק נורא
על כפות הרגליים, על השדיים ועל כל הגוף.
לאחר מספר דקות אשר נדמו כמו נצח אמרת לי לרדת לאדמה ולשבת עם הישבן.
הסרפדים נגסו וצרבו בי גם שם.
זזתי באי נוחות עד שאמרת לי לכרוע על ברכיי .
ללא מילים פתחת את המכנס והתחלת לזיין לי את הפה. כמו חור הייתי שם,כורעת לפניך לשימושך.
עד שהוצאת את הזין ואמרת לי לפקוח עיניים ולא לזוז.
גמרת על פני,על העיניים שנעצמו מכל הזרע שלך.
אטמת אותי, מחקת אותי ולא נותר שם כלום מלבדך.
לקחת את בקבוק המים הגדול שהיה מונח לידי ושפכת את חציו על ראשי וגופי.
קפאתי. מהקור ומההשפלה וכל הגוף רעד.
ואז אמרת כמעט בלחש...עכשיו יהיה לך חם ..
וזרם השתן ששטף אותי, את כולי היה כמו חיבוק חם ונעים.
לא רציתי שתפסיק...הייתי זקוקה לעוד ועוד.
ואז הרגשתי את חציו השני של בקבוק המים נשפך מעל ראשי,שוטף אותי,מעיר אותי כמו מתוך פנטזיה הזויה שלי כשבסיומה אמרת לי להתלבש ונסענו מהמקום.
"לא, אלוהים תעשה שיבוא
מחכה ביום ובלילה
לא, אין לי כוח שעוד יום יבוא
שושנים עצובות, והוא לא פה."
