מחפשת את ארט וונדלי

   היום יום השנה למותו, חמש שנים שנעתק מכאן.

מנסה לעבוד, לא הולך.

 יוצאת להליכה, מסתובבת חזרה אחרי 500 מטר.

הרגליים מרגרינה, הידיים חסרות אונים.

מדליקה נר, מכינה אוכל, מתיפחת לתוך המרק.

התאבדות זה פיגוע המוני.

שתשקוט נפשך שם אמן,

וחכה לי,  כשאגיע, אחבק אותך חזק .

  נעצבתי אל ליבי השבוע, באתי לאחוזתו, עיני מוצפות דמעות.

 בואי, חיבק אותי, מותר לבכות!

ראשי על חזהו, ליטף את שערי ביד אחת ובשניה הכין שלש סכינים על השיש

איזה את בוחרת?

את זו, הצבעתי על האמצעית, להב קצר ומשונן,

בלב אם אפשר.

ללללא!

לא.... התכוונתי, על השד השמאלי.

חרץ בי את האות שלו

דמעתי קצת 

ורווח לי מאוד

בפעם הקודמת,  היינו ליד מעיין וממנו הגיח תן מנער את פרוותו מהמים,

בוקר טוב תן!  אמר לו האדון, עשית מקלחת בוקר?

התן הצליב מבט, חייך אליו, וחמק בין השיח

כלבים מחייכים לפעמים, אתם יודעים, נכון?

כשתיכננו את הדירה התעקשתי שהמקלחת תהיה ליד החלון הפונה ליער ובלי שום מקלחון,  הארכיטקט ההומו הרים גבה "זה לא מקובל".

יש כנראה חוק שחייבים להכלא במרחב חנוק עם אדים ואסור להרטיב חלון אלומיניום.

הבוקר היה קר וגשום, פתחתי את החלון, האורנים נשבו פנימה בריח הנפלא של צנוברים והמים רתחו על עורי  היה לי עונג

וחשבתי עליך, אדון.

יֵשׁ שֶׁמֶשׁ נֶהְדֶּרֶת בַּחוּץ, אֲנִי מוֹצִיא אֶת הַכַּלְבָּה שֶׁלִּי לְטַיֵּל בַּפַּארְק

חַכִּי, אֲנִי אֶבְדֹּק לָךְ בַּעֲבוֹדָה אִם יֵשׁ לָנוּ אֶת זֶה

כֵּן, אַתְּ יְכוֹלָה

מקרא: 

א. מעדכן את סביבתו

ב. תכנת מחשב מסויימת

ג. לשכב לצידו כשהוא עובד וידה -ידה

יושבת איתו, ....עובדים, כותבים, מדברים... 

מבפנים נדמה לי שאני ענינית, ואסופה פנימה

ואז הוא נוגע בי.

ופתאום  נזילה, דפנות התא מתרופפים 

ולהבה משתלהבת פנימה והחוצה.

אני אוהבת להלך איתו במחוזות אלו

חולפים על פני תקופות: קוביזם, מודרניזם, אקספרסיוניזם..

מאות עבודות מציפות את העין.

ופה ושם הערה קטנה שלו מביאה אותי להבחין בהיבט מסותר.

ובסופו של יום, יצירה אחת תיחרט בזיכרון,

זו שהצביע עליה מתוך אולם מלא.

היינו במיטה, הגוף התגעש לעומתו, הפשלתי חלק מבגדי, לא את הכל כי מתביישת.

היתה סערה ואז שקט האגם,

אבל בתוכי עוד נעו זרמי מעמקים.

בואי!

לקח אותי בכף  ידי אל המקלחת,

תנקי את כל השטח הזה.

אני כורעת למרגלותיו,  סקוטש-ברייט בכף היד,  עוד מקודם נותרו  מלבושי מופשלים,

הוא מתבונן בי מלמעלה בענין מחוייך.

איזה נוף יפה רואים מכאן, מעיר על השסע בין השדיים.

אני בושה, כל גופי שם נשפך בכריעה על הרצפה החלקלקה תחתיו

שום דבר בי לא יפה, אדוני!

הוא קופא, אני נושמת תפילה ברגעים האלו.

מרים אותי אט אט מציצית שערי אל קומתו.

זו דרך ארוכה כי הוא גבוה מאוד.

לעולם, אל תגידי     על משהו שהוא שלי!       שאינו יפה.

  למה אף אחד לא מדבר על הבעיה הקטנה והמציקה מאוד של הירידה באיכות הסלוטייפ בכל מקום.

  לא משנה אם תקנו במקס סטוק או בקרביץ, באופיס דיפו או בחנות למלאכת יד, הסלוטייפ מחורבן.

וזה לא רק נייר הדבק הקטן השקוף, גם המאסקינג טייפ שבזמן מלחמת המפרץ היווה חומת ברזל חוצצת ביננו לבין הסקאדים

הפך דקיק, קריע, לא נתפס בציפורניים, את כל הפרנץ מניקיור שלי אני גומרת על נסיונות השווא למצוא את ההתחלה.

 מה זה הדבר  הזה ?

איך נלחמים בתופעה?

כמה יכולה נשלטת לסבול?

אם היה בנמצא ספר ההדרכה לאדונים הוא היה נראה קצת כמו תהילים,

פורמט קטן, כריכת עור חומה מהוהה, בפנים יש פרחים מיובשים מסאביות לשעבר, סתוונית ונרקיס. במקום סימניות.

בעמודים הראשונים כתוב:  עליך להיות ג'נטלמן, במיוחד בפגישות הראשונות, הופע בלבוש מכבד, פתח את דלת המכונית למענה,

אל תסתיר את העבר שלך אבל  המנע מלדבר על  נשים קודמות ואחרות אלא בכבוד רב, היא אורבת ללמוד איך תדבר עליה כשהכל יגמר.

האדון המופלא שלי,

אפילו שהוא לא מחזיר פלסטיקים,

שזה נזקף לחובתו!

 הוא ג'נטלמן אמיתי.

זה לא רק שיש לו חרב וגם נימוסים טובים.

זה משהו שנמצא אצלו בעומק האישיות, בשכבת האמינות והכנות.

סקס הוא לא המנה העיקרית בארוחה.. והוא יודע לבשל...

ותמיד תמיד אחרי, הוא יגיד:  "תסמסי לי כשאת נוחתת בבית בשלום".

ואם אני שוכחת יגיע מסרון.

ואז אני לומדת שוב, שכשיש את זה מולד, לא צריך ספרון הדרכה.