מחפשת את ארט וונדלי

  למה אף אחד לא מדבר על הבעיה הקטנה והמציקה מאוד של הירידה באיכות הסלוטייפ בכל מקום.

  לא משנה אם תקנו במקס סטוק או בקרביץ, באופיס דיפו או בחנות למלאכת יד, הסלוטייפ מחורבן.

וזה לא רק נייר הדבק הקטן השקוף, גם המאסקינג טייפ שבזמן מלחמת המפרץ היווה חומת ברזל חוצצת ביננו לבין הסקאדים

הפך דקיק, קריע, לא נתפס בציפורניים, את כל הפרנץ מניקיור שלי אני גומרת על נסיונות השווא למצוא את ההתחלה.

 מה זה הדבר  הזה ?

איך נלחמים בתופעה?

כמה יכולה נשלטת לסבול?

אם היה בנמצא ספר ההדרכה לאדונים הוא היה נראה קצת כמו תהילים,

פורמט קטן, כריכת עור חומה מהוהה, בפנים יש פרחים מיובשים מסאביות לשעבר, סתוונית ונרקיס. במקום סימניות.

בעמודים הראשונים כתוב:  עליך להיות ג'נטלמן, במיוחד בפגישות הראשונות, הופע בלבוש מכבד, פתח את דלת המכונית למענה,

אל תסתיר את העבר שלך אבל  המנע מלדבר על  נשים קודמות ואחרות אלא בכבוד רב, היא אורבת ללמוד איך תדבר עליה כשהכל יגמר.

האדון המופלא שלי,

אפילו שהוא לא מחזיר פלסטיקים,

שזה נזקף לחובתו!

 הוא ג'נטלמן אמיתי.

זה לא רק שיש לו חרב וגם נימוסים טובים.

זה משהו שנמצא אצלו בעומק האישיות, בשכבת האמינות והכנות.

סקס הוא לא המנה העיקרית בארוחה.. והוא יודע לבשל...

ותמיד תמיד אחרי, הוא יגיד:  "תסמסי לי כשאת נוחתת בבית בשלום".

ואם אני שוכחת יגיע מסרון.

ואז אני לומדת שוב, שכשיש את זה מולד, לא צריך ספרון הדרכה.

בחיפה יש בית עסק אחד שתמיד נופל ברשימת עשרת ה.. חובה

וחמשת הדוכנים ש... ואוכל רחוב הכי שווה

קוראים לו סנדוויץ ברכה.

נכנסתי פעם, קשישה חייכנית הניחה לחמניית המבורגר צמר-גפנית על הפלנצ'ה והכינה לי את הספציאליטה:

ערימה של פסטרמה איכותית משולבת בנקניקים הבזויים האלו שאיש אינו יודע מה נטחן בהם.

 מחוממת ונערמת לסירוגין על הלחמנייה עם שפע מיונז וחמוצים.

 מה אגיד לכם, הערבוב נותן ערך מוסף לנגיסה  - אבל הסך הכל די שמנוני ונוטף.

הרסתי ככה חולצה ייצוגית.

לעומת זאת,

מידי שבוע אני שוקדת על הכריך שאני מכינה לאדוני:

שיהיה פאלי, היינו בבאגט.

מלחם טוב, היינו מחמצת.

ומשתדלת לגוון בתכולה: אבוקדו עם סלמון ואנדיב, חביתה עם סלמי ורוקט, גבינת שמנת עם פטריות ופרוסות צנונית, חזה עוף ברוטב קארי וחסה

אני אוהבת לראות את השינוי בו, הוא פותח לאט את נייר הפרגמט

ומחייך

הזמן הניצוד ברשת (מרוב אהבה), דליה רביקוביץ 

 
וְשׁוּב הָיִיתִי כְּאַחַת הַיְלָדוֹת הַקְּטַנּוֹת,

בְּצִפָּרְנַיִם שְׁחוֹרוֹת מֵעָמָל

וּבִנְיַן מִנְהָרוֹת בַּחוֹל.

כָּל מָקוֹם שֶׁנָּחָה עֵינִי הָיוּ רְצוּעוֹת אַרְגָּמָן.

וְעֵינַיִם רַבּוֹת זָרְחוּ כְּמוֹ חֲרוּזִים שֶׁל כֶּסֶף.

שׁוּב הָיִיתִי כְּאַחַת הַיְלָדוֹת הַקְּטַנּוֹת,

שֶׁנּוֹסְעוֹת בְּלַיְלָה אֶחָד סָבִיב לָעוֹלָם כֻּלּוֹ

וּבָאוֹת עַד אֶרֶץ סִין

וְעַד מָדָגַסְקָר,

וְאֵלֶּה שֶׁשּׁוֹבְרוֹת צַלָּחוֹת וּסְפָלִים

מֵרֹב אַהֲבָה,

מֵרֹב אַהֲבָה,

מֵרֹב אַהֲבָה.

הַכֹּל קוֹרֶה אִתּוֹ בְּצִבְעֵי גואש

שֶׁמֶשׁ לֶהָבָה אֲדֻמָּה וְיַעַר עַלְוָה יְרֻקָּה

רַק הַטַּעַם בְּזָהָב שָׁקוּף דְּבַשׁ, כֵּן דְּבַשׁ.

אֵיזֶה מַזָּל שֶׁהִכַּרְתִּי אוֹתְךָ, אֲנִי לוֹחֶשֶׁת,

פֶּלֶא כזה  שֶׁהַגּוֹרָל הִצְלִיב בֵּינֵנוּ

אַתְּ אוֹמֶרֶת מַזָּל? הוּא מְצַיֵּן

אֲנִי שׁוֹאֵל -  לָמָּה לֹא קֹדֶם?

 רגע לפני הסגר ואחרי שבוע שלא

הוא מחבק אותי.

שערי מונח על חזהו, והוא בזרועות רחבות מקיף אותי כמו חוני המעגל,

 הרבה זמן.

קרני השמש פז מלטפות והצפרים מלהגות,  אבל אוזני כרויות רק להלמות ליבו,

גם אם הגשם בא יבוא, אני מוגנת במעגלו.

האשה המנוסרת /רחל חלפי

אֲנִי שׁוֹכֶבֶת.
כַּמּוּבָן שֶׁאֲנִי שׁוֹכֶבֶת.

אַתָּה עוֹמֵד. כַּמּוּבָן.
חֶלְקִי הָאֶחָד עַל שֻׁלְחָן אֶחָד.
חֶלְקִי הָאַחֵר עַל שֻׁלְחָן אַחֵר.
וּבַתָּוֶךְ
לִמְרַאֲשׁוֹתַי
נִשָּׂא וְגֵא
אַתָּה נִצָּב תָּמִיד נִצָּב
מֵנִיף מַסּוֹר מֵעָלַי.
אֲנִי מִתְאַמֶּצֶת בְּכָל כֹּחִי
שֶׁלֹּא לִפֹּל בָּאֶמְצַע הָרֵיק.
זֶה לָקַח לִי שָׁנִים
לִלְמֹד.
אֲנִי לְבוּשָׁה כֻּלִּי נוֹצְצִים. כְּלוֹמַר,
בַּמְּקוֹמוֹת הַלְּבוּשִׁים אֲנִי נוֹצֶצֶת.
בַּמְּקוֹמוֹת הָעֵירֻמִּים זֵעַת הַפַּחַד
נוֹצֶצֶת. אֲנִי מְחַיֶּכֶת לְלֹא הֲפוּגָה
פִּי מָשׁוּךְ לַצְּדָדִים כְּמוֹ בִּידֵי
שְׁנֵי מוֹשְׁכִים בְּחֶבֶל.
אַתָּה מְלַהֲטֵט בְּעֵינֶיךָ בַּזְּרוֹעוֹת הַשְּׁרִירִיּוֹת
בַּמַּסּוֹר הַמַּבְהִיק.
הַתֻּפִּים מַתְחִילִים לַעֲלוֹת בִּקְרֶשֶׁנְדּוֹ הַתֻּפִּים רוֹעֲמִים —
אַתָּה מֵנִיף מֵעָלַי
אֶת הַחֶרֶב הַבּוֹהֶקֶת.
וּמַה זֶּה חָשׁוּב שֶׁהִיא מְחֻפֶּשֶׂת
לְמַסּוֹר עַמְלָנִי מְנַדְנֵד?
וְאַתָּה מַתְחִיל לְנַסֵּר בִּי
לְנַסֵּר.
אֲנִי מַמְשִׁיכָה לְחַיֵּךְ.
אָסוּר לִי לְהַרְאוֹת שֶׁאֲנִי סוֹבֶלֶת. אָסוּר.
אֲנִי אֲמוּרָה לִהְיוֹת סֵמֶל הָאשֶׁר —
תְּלוּיָה בֵּין שְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל אֹכֶל.
אֲנִי מְנַצְנֶצֶת. רַגְלַי רוֹעֲדוֹת.
וְאָז — יָדְךָ הַשְּׁנִיָּה מַצְלִיפָה בְּשׁוֹט.
אַתָּה חוֹתֵךְ בִּי חוֹתֵךְ בְּסַבְלָנוּת בְּשֶׁקֶט.
אֲנִי הוֹלֶכֶת וּמְנֻסֶּרֶת.
לְפֶתַע הַתֻּפִּים נֶחְתָּכִים.
הָאוֹר כָּבֶה.

אַתָּה מְכַסֶּה אוֹתִי בְּמָסָךְ קָטָן אָדֹם —
לְסַמֵּל אֶת הַדָּם שֶׁנִּגָּר.
הַמַּסּוֹר מֻנָּח בַּפִּנָּה
עַד לַהַצָּגָה הַשְּׁנִיָּה.
שׁוּב הַתֻּפִּים.
אַתָּה מְנוֹפֵף זְרוֹעוֹת שְׁרִירִיּוֹת כִּמְנַצֵּחַ תִּזְמֹרֶת
מְסַמֵּן לִשְׁנֵי חֲלָקַי (הַמֻּסְתָּרִים הֵיטֵב)
לְהִתְקָרֵב
זֶה
לָזֶה
לַחֲזֹר לְסוּרָם.
לְפֶתַע הָאוֹר נִדְלָק.
שְׁנֵי חֲלָקַי קוֹפְצִים בִּתְנוּעָה מְאֻמֶּנֶת
מוּכָנִים לַקִּדָּה.
הַמָּסָךְ הָאָדֹם נוֹשֵׁר.
אַתָּה צוֹחֵק מֵאֹזֶן לְאֹזֶן אֲנִי בּוֹכָה מֵאשֶׁר.
הָאוֹרוֹת מִתְעַצְּמִים בְּאָדֹם וְזָהֹב.
אֲנִי מִתְגַּלָּה בִּמְלוֹאִי.
לַקֶּטַע שֶׁלָּנוּ קָרָאתָ
"בַּעַל הַמַּסּוֹר הַמָּסוּר".
צָדַקְתָּ. אֲנַחְנוּ דֻּגְמָא לִמְסִירוּת בִּשְׁנַיִם.
הִנֵּה אֲנִי כֻּלִּי
עוֹמֶדֶת שְׁלֵמָה
מֻדְבֶּקֶת.

זֵעָה וּדְמָעוֹת וְהָרֹק הַבָּלוּם
וְהָרֹךְ הַבָּלוּם
זוֹלְגִים הַחוּצָה הַחוּצָה
וְכֻלִּי מְנַצְנֶצֶת

הבעל המסור

 
לָקַח לִי שָׁנִים לְשַׁכְלֵל זֹאת לִכְלַל

 
אָמָּנוּת. אוֹמְרִים שֶׁקִּרְקָס זֶה לֹא

 
אָמָּנוּת אֲבָל אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם

 
שֶׁכֵּן.

 
כַּמּוּבָן — הָאָמָּן זֶה אֲנִי.

 
אִשְׁתִּי הִיא הַחֹמֶר.

 
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ מְאֹד.

 
אַחֶרֶת אֵיךְ תַּסְבִּירוּ

 
שֶׁאֲנִי מְאַחֶה אוֹתָהּ לִשְׁלֵמוּת

 
שׁוּב

 
וָשׁוּב?

אחרי כל אינטראקציה איתו אני בדילמה.

בדרך חזרה, עצרתי בחוף, היתה שקיעה, ניגשתי לקו המים בשוניות, הורדתי סנדלים

כמה צעדים  דוקרניים על הצדפים ואז טבילת כפות רגליים עד הברכיים במים.

הים הווריד מהשקיעה ומהשיר שהתנגן באזני

La Vie En Rose

נכנסת הביתה, המתיקות עוד מתנשמת בגופי

ואז יש דילמה,

השאלה  אם לקצור את פירות ההנאה עכשיו , בעמל כפיים, או לחכות ללילה  ולהירדם לתוך הענן

י

הוּא כְּמוֹ דְּמוּת מֵאַגָּדָה

מַתְמִיהַּ שֶׁהַגּוֹרָל הִקְרָה אוֹתוֹ בְּדַרְכִּי

וַאֲנִי מוֹדָה עַל כָּךְ