לפני 12 שנים. 23 בינואר 2012 בשעה 18:18
אתה יודע ,יכול להיות כאן חשוך מאוד.
סיפרו לי שככה זה בשעות האלה, אבל עד שלא ראיתי את זה בעיניים, לא ממש האמנתי. אני עומדת כאן, התצפית הכי גבוהה באזור, כל מרחבי המדבר פרושים לרגליי, ובמקום כל היופי הזה אני לא רואה כלום. אני רואה כלום.
וזה לא שאני עוצמת עיניים, זה לא שאני עיוורת ליופי. אתה בטח זוכר , שאני לא עיוורת ליופי שכזה. אתה זוכר שאני מסוגלת לראות את היופי של המדבר. לא הרבה אנשים יכולים. יש כאלה שלא מבינים איך מתוך כל החום הצחיח הזה, כל הפשטות המשעממת הזאת וכל השממה הזאת נוצר הנוף הכי יפה בעולם. אבל אני יכולה, באמת, אני יכולה. תמיד הייתי טובה בלראות את היופי שבדברים. עובדה שאתה.
ועכשיו אין כאן כלום. אין פשטות משעממת. אין שממה. אין. ורק אני קצת לוחשת לתוך הכלום, אלוקים... אלוקים, איך אפשר לראות כאן יופי, איך אפשר.
אני חולמת עלייך. אל תצחק , זה באמת.
חלמתי שאני מספרת לך על הכלום הזה שמסביב, ואתה אמרת לי להרים את הראש ולראות שבזמן שמסביב יש כלום אז בשמיים יש אלפי כוכבים. וחשבתי, שבכלל לא קלטת שהכלום הוא לא רק מסביב, אתה מבין, הוא לא מסביב.
[ורק אחר כך הבנתי, שגם הכוכבים, לא מאירים רק בשמיים.]
אני כל כך רוצה לספר לך על כל המדבר הזה. אני חייבת לספר לך איך שהמדבר הזה נותן לי כח, איך שמתוך המדבר הזה אני צומחת, איך מתוכו אני נובעת, איך מתוכו אני חיה, איך מתוכו אני. ממש ככה.
ואני חייבת לספר לך איך הרגשתי שפתאום ראיתי שאין מדבר, שהכול כלום.
אני חייבת לספר לך איך הרגשתי כשראיתי אותו בוכה, בוכה דמעות יבשות על נחלים צמאי מים, שלא ראו דמעה מעולם. ולא האמנתי, לא האמנתי, לא האמנתי שמדבר יכול להיעלם, לא האמנתי שמדבר יכול לבכות, לא חשבתי בכלל שיכול להיות כזה חושך.
