אין מנעול והשער אינו סגור

שלא תגידו שאני לא דואגת לשפחה שלי,
שלא תתקרר.
המזגן מקולקל, לכן קניתי היום תנור נוסף
לתנור שכבר יש לי.

סוף שבוע חמים ונעים בבית:)

היו ימים בם הייתי חצויה,
בם נעתי בין רצוי למצוי,
ואחריהם פסעתי במסלול,
אשר ניראה חסר גבול.

ובאותם ימים מכים באופן הזוי,
של, רעב חסך, ניכור וביזוי,
בכובד משא, מתכתי ושחור
בקצה מנהרת הזמן בלי קרן-אור.

כגולם עמדתי במרכז מעגל,
חשופה למכות ולחסדי הגורל,
אי משם הורד לי סולם
חסד אוהב של, בורא עולם.

ובאו לי ימים אחרים,
התרחב סביבי מעגל חברים,
ברוח גבית אוהבת תמכתי
באותה רוח עליתי ונתמכתי,
עד שהמצוי,
היה לרצוי!!!

של התבודדות.
ומסביבך הכול צועק
הוד
ואתה מנגד.
ולו רק תקשיב, תדע
שהכול אומר
פשטות,
אבל אתה אינך אומר דבר,
אתה אינך.
ורק
כשהכול שותק
בדידות,
אתה גם,
אתה גם יכול להיות.

אתה

נחלים שזורמים ממני
אליך.
ונראה שלשנינו אין שליטה
על חיינו.
כי אתה,
אתה נועדת להכיל
אותי. ואני
נועדתי לרוקן את עצמי אליך.
ואנשים מקנאים
אנשים מבקשים
לראות אותך.
הם לא
מבינים.
שאני מרוקנת את עצמי,
מעצמי,
בשביל עצמי.
כמה אנוכית היא עצמי.
היא
הורגת אותי.

אני צריכה אותך שתראה אותי
אני רוצה שתרגיש אותי,
שתראה אותי כמו שאני.
אני צריכה שתכאב בשבילי,
אני צריכה שתבכה בשבילי.
כי זו אני.
לא רוצה שתבוא מלמטה ותלך מלמטה
לא רוצה שתבוא כסמרטוט ותשמש כסמרטוט.
כי אז אני לא רואה אותך.
וכשאתה פוגש אותי במסיבה ושואל אם אני זוכרת
אותך.
לא, אני לא זוכרת אותך כי לא ראיתי אותך.
היה לי סמרטוט,והשתמשתי בו כסמרטוט,
וזרקתי לאחר השימוש.
סמרטוטים לא זוכרים
אנשים זוכרים.

בדיוק המסכה שתמיד יצאתי נגדה, שתמיד הסברתי לכולם כמה היא גרועה-
יושבת עכשיו על פני, משקיפה מגבוה, צוחקת על כולם, על העולם,
שורפת אותי,
מבפנים.
את המסכה שאני מזהה על אחרים, זיהיתי עכשיו על עצמי.
צבועה שכמותי.
כרגיל.
העיקר אמרתי פעם משהו על אמת, על שקר.. נו, בטח.
אני אלופה בדיבורים.
בלה בלה בלה.
קשקשנית שכמותי..
שקרנית, מוחצנת, נבזית.
אלמלא האגו שלי, הייתי שותקת.
אדון אגו לא אוהב אותי שותקת, זה מדכא אותו.
ששש.

מילותייך הקסומות
אוצרת בידיי
כאבק כוכבים מתוק
המתפזר במהירות. מכל רוח
קל. עדין . מרטיט את ליבי.
סוגרת את אצבעותיי, סוגרת על
האבק, מכווצת אותן
לאגרופים .
חשה את מגען החם,
שנמצא כאן, ובעצם כל כך לא...
מרפה את אצבעותיי,
נושפת בעדינות.
רק כמה פירורים דבוקים עדיין
בידיי, אך גם אותם. אני
מנערת

http://www.youtube.com/watch?NR=1&feature=endscreen&v=IHSFx9o5jsk

מובן מאליו שאיני מדברת על אותו פרץ תשוקה שאנו חושבים שלא ייפסק כל ימי חיינו,
זה הגורם לנו לעשות ולומר דברים שעליהם אנו מתחרטים אח"כ,
זה הרוצה לגרום לנו להאמין שלא נוכל לחיות בלי אדם מסוים,
זה הגורם לנו לרעוד מרוב פחד מעצם המחשבה שאנו עלולים לבד את האדם. הזה.
זה רגש ההופך אותנו עניים יותר ולא מעשיר אותנו, כי אנו רוצים להחזיק בזה שאין ביכולתנו להחזיק בו,
כי אנו רוצים להיצמד אל זה שאין ביכולתנו להיצמד אליו.
איני מתכוונת גם למשיכה גופנית או לאהבה עצמית,
הטפיל הזה הנהנה כל כך להתחפש לאהבה אלטרואיסטית.
לא, אני מדברת על האהבה ההופכת את העיוורים לרואים.
על האהבה החזקה יותר מהפחד.
אני מדברת על האהבה המפיחה היגיון בחיים, שאינה מצייתת לחוקי הניוון, שגורמת לנו לגדול ואינה מכירה גבולות.
אני מדברת על ניצחון האהבה על האנוכיות ועל המוות.