לפני 12 שנים. 25 בדצמבר 2011 בשעה 21:39
בדיוק המסכה שתמיד יצאתי נגדה, שתמיד הסברתי לכולם כמה היא גרועה-
יושבת עכשיו על פני, משקיפה מגבוה, צוחקת על כולם, על העולם,
שורפת אותי,
מבפנים.
את המסכה שאני מזהה על אחרים, זיהיתי עכשיו על עצמי.
צבועה שכמותי.
כרגיל.
העיקר אמרתי פעם משהו על אמת, על שקר.. נו, בטח.
אני אלופה בדיבורים.
בלה בלה בלה.
קשקשנית שכמותי..
שקרנית, מוחצנת, נבזית.
אלמלא האגו שלי, הייתי שותקת.
אדון אגו לא אוהב אותי שותקת, זה מדכא אותו.
ששש.
